יש אומרים שהבחירות האלה נועדו בעיקר לשמש קרש הצלה לראש הממשלה בנימין נתניהו מהרשעה פלילית. אחרים מאמינים שב-9 באפריל יבחרו אזרחי ישראל בין הנצחת שלטונה של ממשלה ימנית-קלריקלית לבין ממשלת מרכז-ליברלית. בכל מקרה, נראה ש"עסקת המאה" המובטחת של הנשיא טראמפ, זו שהייתה אמורה להעמיד בראש סדר היום את סוגיית הסכסוך הישראלי-ערבי ופתרונו, תזכה לכל היותר להערת שוליים במערכת בחירות 2019. פוליטיקאים יהודים שמגלגלים בלשונם את המילה "שלום", או ממלמלים את צירוף האותיות כ-י-ב-ו-ש, נחשבים במקרה הטוב להזויים ובמקרה הרע לשמאלנים מבית מדרשה של מרצ.

הסכסוכים הפנימיים בזירה הפלסטינית תורמים את חלקם לספקנות הגוברת בקרב הציבור הישראלי והפלסטיני בנוגע למתווה שתי המדינות. את הוואקום הדיפלומטי הזה ממלאות קריאות בצד הישראלי לסיפוח חד-צדדי של שטחי הגדה המערבית ותביעה בצד הפלסטיני  לפתרון מדינה אחת בין הים לירדן. התוצאה זהה: מוות, אלימות, סבל, גזל, ייאוש. אבל בניגוד לגישה הרווחת בשיח הפוליטי והציבורי - יש יציאת חירום מהתהום.

אכן, הסיכוי שהממשלה הבאה, יהיה הרכבה אשר יהיה, תצליח לדלג על המשוכות ולהגיע לקו הסיום של המשא ומתן, דומה לסיכוי שיו"ר מרצ תמר זנדברג תחליף את בנימין נתניהו בלשכת ראש הממשלה. עשר שנות שלטונו של הימין המתנחלי בראשות נתניהו העמיקו את חוסר האמון של הפלסטינים באופציה המדינית. קשה להאשים אותם. השינוי המהותי ביותר של מציאות הכיבוש שחוללו הסכם אוסלו [1993] ואלפי שעות המשא ומתן שהתקיימו ברבע המאה שחלפה מאז הוא תוספת של יותר מ-300 אלף מתנחלים. כך, הדרך היחידה לשכנע את הפלסטינים ואת שאר העולם, שמתווה שתי המדינות אינו פייק פתרון, היא שינוי בפועל של המציאות בשטח. מראה של קומץ בריוני מאחזים מפונים מאדמה שדודה טוב ממשמע אוזניים על תריסר "פריצות דרך" במשא ומתן.

כל המפלגות שמשמאל לליכוד תומכות באופן תיאורטי בפתרון מדיני. המצע של יש עתיד מזהיר כי הקיפאון המדיני וההשקעה בהתנחלויות מרוחקות ומבודדות מהווים סכנה ממשית לעתידה ולקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המחנה הציוני (לפני פירוקו) קרא לחדש את המו"מ על הסדר קבע עם הפלסטינים, על בסיס עיקרון ההיפרדות ושתי מדינות לאום לשני עמים. אפילו במצע כולנו, החברה בממשלת נתניהו-בנט, אפשר היה למצוא תמיכה בפשרה טריטוריאלית (היום אין לכך זכר באתר של המפלגה).