בזמן שמפלגות כמו כולנו של שר האוצר משה כחלון, ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, ובסקרים מסוימים אפילו מרצ, מדשדשות סביב אחוז החסימה, מפלגה אחת חדשה, שאין לה ייצוג בכנסת, זוכה כך נדמה לתמיכה של ציבור הולך וגדל. הסקרים, על כל מגרעותיהם וחוסר הדיוק שלהם, מצביעים בעת האחרונה על אפשרות להפתעת בחירות ומעניקים למפלגת זהות של משה פייגלין לפחות ארבעה מנדטים. בסקר מסוים הוא אפילו נוסק לשבעה מנדטים.

למפלגת זהות מצע ימני קיצוני הכולל, בין השאר, את ביטול הסכם אוסלו, כיבוש כל שטחי הרשות הפלסטינית לרבות רצועת עזה וסיפוחם לישראל, גירוש המתנגדים ומתן מעמד תושבות לפלסטינים שיצהירו בגלוי על נאמנות למדינה. הצהרת הנאמנות הזו תעניק לתושבים הפלסטינים זכויות אזרחיות - כמו זכויות קניין וזכויות אדם ככלל, אך ללא זכויות הצבעה לכנסת. מעמד אחר יינתן למי שמעוניין לשרת בצבא דוגמת הדרוזים והבדואים, לפי המצע, זה יעשה אחרי מסלול בדיקה לנאמנות. רק אז יקבל אותו אזרח נאמן אזרחות מלאה. על פי פייגלין, מוסדות המדינה צריכים לפעול על פי ההלכה היהודית ואת הר הבית תנהל הרבנות הראשית. למרות כל זאת, לזהות תומכים רבים גם בשמאל.

פייגלין יצא לציבוריות הישראלית במסגרת תנועת "זו ארצנו" שייסד ב-1994, אשר באמצעות מחאה לא אלימה התנגדה להסכם אוסלו. החושים הפוליטיים המחודדים שלו הובילו אותו בשנת 2000 אל הליכוד כדי לשנות את המפלגה מבפנים ולהשפיע. השינוי שעבר הליכוד בעשור האחרון מימין ליברלי עם אהדה למסורת למפלגת ימין סופר-שמרנית עם מאפייני דת ומדינה אולטרה אורתודוקסים, מעידה כי פייגלין הצליח. 

פייגלין התמודד פעמיים על ראשות הליכוד ונבחר פעם אחת לכנסת [2013]. אבל נוכח בחירתו למקום לא ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת ה-20 [2015], החליט לפרוש מהליכוד. עם פרישתו הוא הקים את "זהות – תנועה ישראלית-יהודית". בקווי היסוד של המפלגה יש לכאורה סתירה פנימית: מצד אחד מדינה המשיבה את מירב החירות לאזרח, מבצרת את ערכי המשפחה והקהילה ומקיימת כלכלה חופשית; ומצד שני מדינה המממשת ומחזקת את ריבונותה בכל חלקי הארץ ובראשם ירושלים והר הבית, מדינה החותרת לסיום מצב הלוחמה ושפיכות הדמים באמצעות ניצחון על אויביה. "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבדו מתוקף הבחירה האלוהית", קובע פייגלין.