בנאום שנשא השבוע [28 ביולי] בפני חברי ועידת מרצ, אשר אישרו את האיחוד עם "ישראל דמוקרטית" בראשות אהוד ברק ופליטת העבודה סתיו שפיר, אמר הסופר דויד גרוסמן כי "לפעמים נישואים מתוך אינטרס מחזיקים יותר מנישואים מתוך אהבה". מידת האהבה שחתן השמחה מישראל דמוקרטית (לשעבר עצמאות, העבודה, ישראל אחת) רוחש לשמאל ניכרה במעמד האירוסין, הטקס שבו הוכרז לראשונה על האיחוד [25 ביולי]. "הקמפיין שלנו", הבטיח ברק, "בהובלת מספר עשר" (הצביע על עצמו)  "ומספר שתיים" (שפיר), "יהיה הקמפיין הכי חד, הכי נוקב, הכי בין העיניים". ברק "שכח" את ניצן הורוביץ, מספר אחד ברשימה.

לאינטרס של החתנים והכלות, משמאל וגם מימין, להיכנס מתחת לחופה קוראים "אחוז החסימה". זהו הכוח שמצליח למחוק פערים אידיאולוגיים, בשמאל ובימין, אצל יהודים ובקרב ערבים, ולהפוך את הכנסת לעוד מקום עבודה. הקורבן הראשי של התופעה הזאת הוא המשא ומתן להסדר קבע עם הפלסטינים, כחלק משלום אזורי. טראומת אחוז החסימה של הבחירות הקודמות דחפה את נושאות הדגל של פרדיגמת פתרון הסכסוך בדרכים מדיניות (בניגוד לניהולו) להורידו לחצי, אם לא לעשירית התורן.

כך גרוסמן הסתייג מהעדרו של הכיבוש מהלקסיקון הפוליטי של ברק, אך הוא חושש שאלמלא המיזוג מרצ הייתה "פתית של צדק שירחף לו מחוץ למערכת הפוליטית ומחוץ למערכת ההשפעה". כך מוסי רז, הדמות הדומיננטית והעקבית ביותר מקרב הנהגת מרצ בזירת המאבק נגד הכיבוש ועוולותיו, נדחק מהמקום  החמישי ברשימת מרצ למקום ה-12 במחנה הדמוקרטי.

אימת אחוז החסימה הייתה גם שושבינת האיחוד בין מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ (לשעבר עם אחד, העבודה, התנועה, המחנה הציוני) לגשר בהנהגת אורלי לוי-אבקסיס. לפני פחות מארבע שנים [דצמבר 2015] נופף פרץ בגאווה בתוכנית השלום שלו, המציעה משא ומתן לפתרון שתי מדינות, שמבוסס על גבולות 67' וחלוקת ירושלים. חודשים אחדים לפני כן הוא עוד ישב בממשלת נתניהו-בנט, שהקפאת התהליך המדיני וטיפוח ההתנחלויות היו נרות לרגליה. הרקורד של לוי-אבקסיס בתחום המדיני הוא כהונה ממושכת במפלגת הטרנספר "ישראל ביתנו" ופרישה ממנה לאחר שנותרה מחוץ לנבחרת של אביגדור ליברמן בממשלת נתניהו.