החיבור בין מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ לגשר של אורלי לוי-אבקסיס לא גרם לפרץ של שמחה בשורות השמאל הישראלי. אמנם המחנה הריע ללוי-אבקסיס כאשר נטשה את ישראל ביתנו ויצרה סיעת יחיד בכנסת [מאי 2016] – "אורלי, בואי לביתך הטבעי" קרא לה ח"כ איציק שמולי, אך כאשר הכלה באמת באה מעטים בשמאל הרעיפו עליה אהבה. כנראה בגלל שהעבודה-גשר פסלה חיבור עם רשימת המחנה הדמוקרטי של אהוד ברק ומרצ. מתוך זעקות השבר באו לעולם גם לא מעט ספינים כגון הידיעה כביכול שפרץ מכר את נשמתו לשטן (כלומר לנתניהו) בתמורה לתפקידים בכירים, אולי אפילו נשיאות המדינה. פרץ מצדו הבטיח שיביא קולות מימין ונשבע שלא ייכנס לממשלת נתניהו, אך הספקנים נותרו בשלהם.
לאחר שהיו"ר הקודם של מפלגת העבודה אבי גבאי נכשל בהבטחתו "להביא את קולות הימין" ו"לכבוש קהלים חדשים", לא קשה להבין את חוסר האמון כלפי פרץ. יש כמובן צדק מסוים בדבריהם של תומכי האיחוד הגדול בשמאל, שלא רואים טעם בפריסה נוספת של עוגת הקולות במחנה השמאל-מרכז.
אם מתעלמים מתאוריות הקשר השונות ומהאפשרות הלא בלתי סבירה שעבודה-גשר לא תעבור את אחוז החסימה ותאבד כ-140,000 קולות למחנה השמאל-מרכז, האם מאחורי האיחוד של פרץ ולוי-אבקסיס יש גם היגיון בריא? מה מניע את עמיר פרץ, שועל פוליטי ותיק, לקפוץ ראש אל תוך הלא נודע?
רק לפני כשנתיים [2017] הפסיד פרץ את כיסא היו"ר לגבאי האלמוני. במהלך התקופה הזאת תמך פרץ, לפחות כלפי חוץ, ביו"ר הנבחר, אשר מצידו הביא את מפלגת העבודה לשפל מנדטים חסר תקדים. בדרך גם נפרד גבאי בצורה משפילה, משותפתו למחנה הציוני ציפי לבני, ואחרי שכמעט הצטרף לממשלת נתניהו החליט לפרוש מהפוליטיקה.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
