באמצע אוגוסט החם והלח של 2005 התחולל אירוע דרמטי מכונן שהדגים לפוליטיקאים, מדינאים, אנשי צבא וכלל הציבור הישראלי עד כמה כואב וקשה הוא תהליך ההיפרדות מהפלסטינים הכרוך בפינוי יישובים ישראלים. 21 יישובים בחבל גוש קטיף פינתה הממשלה במסגרת תכנית ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה (ועוד ארבעה בצפון השומרון), ונדמה כי התמונות משם חרוטות עמוק בתודעה הישראלית: חולצות כתומות, שלטי מחאה בסגנון "יהודי לא מפנה יהודי", בכי, צעקות והריסות דוממות של בתים פרטיים, מבני ציבור ובתי כנסת.
כמה חודשים לאחר ההתנתקות ניצח חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני [ינואר 2006]. בחלוף חמישה חודשים נוספים נחטף בעזה החייל גלעד שליט [יוני 2006], ואחרי כשנה [2007] ביצע חמאס הפיכה ברצועה ותפס בכוח את מושכות השלטון. מאז, ישראל לכודה בסבבים בלתי פוסקים של אלימות ומטחי טילים הנורים אל שטחה מהרצועה, אשר בניגוד למובטח לא הפכה בעקבות ההתנתקות לא לסינגפור ולא לדובאי.
ההתנתקות כסמל עדיין חיה וקיימת בזיכרון הציבורי ובשיח הפוליטי. היא מוזכרת כמעט בכל פעם כשנורה טיל או מופרח עפיפון נפץ מעזה. כשפוליטיקאים מדברים על המשך השליטה על האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית, הם משתמשים בדוגמאות ודימוים השאולים מעולם המושגים של ההתנתקות. חלקים רחבים בציבור הישראלי חשים כיום שההתנתקות מעזה הייתה טעות ושישראל משלמת על כך ביוקר. נוכח כך נשאלת השאלה, האם ההתנתקות מעזה תכתיב את מדיניותה של ישראל גם ביחס לאפשרות של היפרדות מהפלסטינים בגדה המערבית?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
