חמישה ימים לפני הבחירות לכנסת [12 בספטמבר] המריא ראש הממשלה בנימין נתניהו לסוצ'י על מנת להיפגש עם מקבילו הרוסי הנשיא ולדימיר פוטין. בתחילה רצה נתניהו במשהו אחר לחלוטין. הוא חשק בפגישה משולשת של היועצים לביטחון לאומי של ישראל, רוסיה וארה"ב, רצוי בהשתתפות ראשי שלוש המדינות – פוטין, טראמפ ונתניהו. היוזמה הזו נכשלה. פוטין סירב לשתף פעולה, בעוד שארה"ב עסוקה כעת במשהו אחר לגמרי – הפגישה המסתמנת של הנשיא האמריקאי עם הנשיא האיראני חסן רוחאני, למורת רוחו של נתניהו.

נתניהו, שביצע גיחה למוסקבה גם ערב הבחירות האחרונות באפריל, ציין טרם נסיעתו שבכוונתו לשוחח עם פוטין על המצב בסוריה, להתעקש על חופש הפעולה הצבאי של ישראל ולהסביר את חומרת ההתנהלות האיראנית. האם הצליח ראש הממשלה להגשים את המטרות הללו? ספק רב.

לפגישה המדינית בסוצ'י קדמו שתי הצהרות חשובות שיצאו השבוע ממוסקבה, הראשונה עסקה באיראן. בניגוד לנתניהו שטען [9 בספטמבר] כי איראן ממשיכה להפר את ההסכם שנחתם בינה לבין המעצמות ב-2015 ומפתחת נשק גרעיני, הנציג הרוסי בסוכנות לאנרגיה האטומית הצהיר [10 בספטמבר] כי "כל הממצאים של הסוכנות מדגישים את האופי האזרחי של תוכנית הגרעין האיראנית". לאחר כיממה פרצה "סערת הסיפוח", כשנתניהו מצהיר בחגיגיות כי אם רק יזכה בכהונה נוספת הוא יספח את בקעת הירדן ואת צפון ים המלח. סביר שבאותן שעות ראש הממשלה היה מרוכז בזירה הפנים-ישראלית, כשהוא מנהל מאבק הישרדות עיקש מול אביגדור ליברמן שהפך מאוהב לאויב ומול איילת שקד שנואת נפשו. אך ב"הכרזה הדרמטית" צפו לא רק בישראל אלא גם בעולם. מדינות ערב גינו, בארה"ב הכריזו שהמדיניות האמריקאית כלפי השטחים הפלסטיניים נותרה ללא שינוי וברוסיה הביעו חשש שצעד כזה יביא ל"הסלמה קשה".

בשני המקרים מדובר במדיניות רוסית ברורה, שלא השתנתה, למרות הקשרים הטובים והקרובים בין ראש הממשלה הישראלי לנשיא הרוסי. רוסיה מתחזקת ברית אסטרטגית קרובה עם איראן, ולמרות שהאינטרסים של שני הצדדים לא תמיד חופפים או זהים, איראן חשובה לרוסיה כשחקנית מפתח בזירה הסורית וכעוגן של רוסיה במזרח התיכון. גם ביחס לפלסטינים העמדה הרוסית לא השתנתה – רוסיה הכירה בעצמאות של פלסטין [2012], תומכת בעיקרון של "שתי מדינות לשני עמים" ומתחזקת קשרים קרובים הן עם הרשות הפלסטינית והן עם החמאס. קשריה עם ישראל לא גרמו לשום שינוי בעמדה זאת.