ביום ראשון השבוע [3 בנובמבר] אישרה המועצה הישראלית לקולנוע של משרד התרבות והספורט תקצוב של שלוש קרנות קולנוע אזוריות חדשות, כחלק מרפורמה שמובילה השרה הממונה מירי רגב. שתי קרנות הן בצפון – אחת תופעל בידי עמותת "מרכז תרבות נוף הגליל" והשנייה בידי עמותת "קרן קולנוע גליל". הקרן השלישית תפעל בשטחי יהודה ושומרון ותופעל על ידי "מרכז קהילתי שומרון". שלוש הקרנות תוקצבו בסכום כולל של שמונה מיליון שקלים בשנה, אך לא פורסם כיצד הסכום יתחלק ביניהן. האם זו תהיה חלוקה שווה או שמא קרן המרכז הקהילתי שומרון תזכה להעדפה תקציבית מממשלת הימין? לפי פרסום ב-Ynet, ההערכה היא כי תקציב הקרן יעמוד על 4.1 מיליון שקלים בשנה, כלומר מחצית מהתקציב הכולל. במחצית השנייה יתחלקו שתי הקרנות מהצפון.

הקמת הקרנות האזוריות הן במסגרת "תיקוני רגב" להעברת משאבים רבים יותר לפריפריה, ליהודה ושומרון, למגזר החרדי ולמגזר הלא יהודי.

הענקת תמיכה כלכלית ליוצרי קולנוע, בעיקר דוקומנטרי, כאלה החיים מחוץ לבועה התל אביבית, שספק אם היו מצליחים לקדם את יצירותיהם הקולנועיות דרך קרנות "תל אביביות", זו לכאורה יוזמה ברוכה. מדוע לכאורה? מכיוון שמשרד התרבות בהנהגת רגב שינה ב-2019 גם כך את האופן שבו מאושרות באופן כללי בקשות התמיכה. הקרנות הוותיקות, שהביאו את הקולנוע הישראלי להישגים מרשימים בישראל ובעולם, מחויבות עתה לדון בבקשות תמיכה כאשר זהות היוצרים נותרת חסויה. כלומר הלקטורים של קרנות הקולנוע דנים בסיפור ובתסריט, אבל לא בזהות היוצר. הם אינם יודעים מיהו מגיש הבקשה ומאשרים (או דוחים) את בקשת התמיכה רק על פי קריטריונים מקצועיים. זאת ועוד, הלקטורים עצמם הם ערב רב של יוצרים מהמרכז ומהפריפריה, ערבים ויהודים. חלקם גם תושבי יהודה ושומרון, כלומר מתנחלים.

דרך המלך היא שקרנות קולנוע יפעלו בצמוד לחוג קולנוע ממוסד. קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, למשל, היא שותפה פעילה למיזם קולנוע דרום שהוא שיתוף פעולה עם המחלקה לקולנוע במכללת ספיר שבשדרות. מנגד, הקרנות האזוריות החדשות יופעלו בידי עמותות (במקרה של קרנות הצפון) או על ידי מרכז קהילתי (במקרה של הקרן מהשומרון). המרכז הקהילתי שומרון הוא למעשה חלק מהמועצה האזורית שומרון.