כשנשיא המדינה ראובן ריבלין אמר כי נדמה לו שראש הממשלה הזמנית בנימין נתניהו ויו"ר כחול לבן בני גנץ "פשוט רוצים להשתגע" [4 בדצמבר], הוא ייצג את הלך הרוח הרווח בקרב רוב הציבור והפרשנים. "אם כך תרצו - השתגעו!", הטיח הנשיא בצמד המנהיגים, "אך מדוע לגרור יחד איתכם את העם בישראל?" ריבלין האיץ בהם להגיע להסכמה על הקמת ממשלת אחדות, כדי "להחזיר את המדינה הזו למסלולה המתוקן".
הפוליטיקאים וסוקרי דעת הקהל כבר עוסקים בדירוג האשמים ב"שיגעון" הבחירות השלישיות, והמוספים הכלכליים מפרטים את עלותה של מערכת הבחירות ואומדים את מחירו של יום שבתון. אך מה מהותו של אותו "מסלול מתוקן", זה שנתניהו וגנץ חוסמים אותו בפני "העם בישראל"? מה היא האלטרנטיבה לבחירות במארס 2020? אם בחירות נוספות הן "שיגעון", החלופה שאליה הטיף הנשיא – ישיבה בממשלה בהשתתפותו של נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, מלך מלכי המסיתים נגד מערכת המשפט – נחשבת דוגמא לשפיות? האם עסקת הנבצרות-אחדות, שנתפרה על פי מידותיו של נתניהו, הייתה משחררת את החברה הישראלית מאנשי כת הביביזם שבה הקיף את עצמו? גם אם נתניהו היה מואיל לצאת לנבצרות, רוחו הרעה הייתה נושפת בעורפם של השרים וחברי הכנסת של הליכוד.
החלטתה של הכנסת ה-22 לפזר את עצמה היא לא רק מהלך שפוי. זו תעודת בגרות לדמוקרטיה הישראלית הצעירה. חברי הכנסת מסיעות האופוזיציה, שהצביעו בעד פיזור הכנסת, לא ששים אלי קרב נוסף על תמיכת הרחוב. במקום להרים את ידו בעד בחירות חדשות, גנץ יכול היה להניח את כף רגלו בלשכת ראש הממשלה. שערי משרד החוץ היו נפתחים בפני יאיר לפיד, ועמיר פרץ היה מוזמן לבחור בין משרד האוצר למשרד הרווחה. "העם" היה מתמוגג מתמונה משפחתית של הליכוד וכחול לבן, הימין הקיצוני והמחנה הדמוקרטי. והחרדים גם. חלילה לא עם הערבים. "העם" אוהב מאד שכולם "משלבים ידיים" בהגנה על ילדיו מפני האויב הערבי, ובעיקר האיראני. "העם" גם לא אוהב את "הממסד" ושונא את "התשקורת". הוא רוצה מנהיג חזק שעושה כבוד לעם ישראל בעולם.
פרופ' יאן-ורנר מולר מאוניברסיטת פרינסטון, מחבר הספר " "What is Populism?, אמר בראיון להארץ [אוגוסט 2017] כי הסיפור שהפופוליסטים מנסים למכור לציבור הוא שהם באמת מייצגים אותו. כשראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן הפסיד בבחירות ב-2002, הוא סירב לקבל את התוצאות והסביר: "האומה לא יכולה להיות באופוזיציה". דונלד טראמפ אמר בעצרת בחירות כי "הדבר היחיד החשוב זה לאחד את העם. שאר האנשים חסרי משמעות''. כשפופוליסטים מתפייטים בשבחי "האומה" או "העם", הסביר מולר, הם לא מתכוונים לכלל אזרחי המדינה כמובן, אלא רק לתומכים שלהם. זה מזכיר את "השמאל שכח מה זה להיות יהודי", או "להם יש את 15– V לנו יש את העם" ו"העם בוחר – השמאל תופר".
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
