לפני כשבועיים [15 בינואר], במסיבת עיתונאים היסטורית בקהיר, ישבו זה לצד זה שר האנרגיה הישראלי יובל שטייניץ ומקבילו המצרי טארק אל מולא והודיעו על התחלת הזרמת גז טבעי מישראל למצרים. היה זה אקורד הסיום של עשור סוער עבור שטייניץ, שהחל ב-2009 כשמונה לשר האוצר והמשיך בגילויים של מאגרי גז עצומים בישראל (תמר ולוויתן). אלו גלגלו את ישראל לשנים ארוכות של מאבקים מטלטלים – חברתיים, סביבתיים וכלכליים – במרכזם עמדו "ברוני הגז", פעילים חברתיים ושטייניץ כשר האוצר [2013-2009] ואחר כך שר האנרגיה [2015 עד היום], שלנלחם בכולם. אלה הפגינו נגדו, הגישו בג"צים ואף איימו בחיסולו הפוליטי.

בערב, כשהמתין בשדה התעופה בקהיר לטיסה חזרה לישראל, הוקרנו על מסכי הטלוויזיה שוב ושוב קטעים ממסיבת העיתונאים. הוא צפה בעצמו לצד השר המצרי, כשדגלי מצרים וישראל מאחוריהם, והרגיש שסגר מעגל. זו הייתה הפעם הראשונה שהציבור המצרי נחשף לשיתוף הפעולה הכלכלי המשמעותי הזה. אל-מולא כינה זאת בהזדמנות אחרת כשיתוף הפעולה הגדול ביותר בין מצרים לישראל מאז נחתם הסכם השלום. שיתוף הפעולה הזה מעניק לישראל לא רק עצמאות אנרגטית בדור הבא, אלא גם עוצמה גיאופוליטית אזורית ומחזק את האינטרסים המשותפים בינה לבין מצרים וירדן, שגם אליה מיוצא הגז.

בתזמון מצוין מבחינתו, יצא לאור השבוע ספרו "הקרב על הגז" (הוצאת ידיעות אחרונות) המתאר עשור של מאבקים. הם החלו ברגע שבו ביקר לראשונה באסדת הגז בלב הים התיכון, בתחילת 2010, כאורחו של טייקון הגז יצחק תשובה, אשר יחד עם חברת נובל אנרג'י האמריקאית אחראי לגילוי מאגרי הגז העצומים תמר ולוויתן. הרגע הפסטורלי הזה, מבחינת שטייניץ, היווה את תחילתה של הרפתקה המסתיימת כעת כאשר ישראל מתחילה לייצא את הגז למצרים וירדן.

"בישראל פחות התייחסו לזה כאירוע גדול", אומר שטייניץ בראיון לאל-מוניטור, "אני מניח שקשה לבלוע שאיש ימין חתום על זה. קשה לפרגן, אבל המשמעות היא חיזוק של ציר השלום. עם מצרים זו רק ההתחלה, כי הכוונה שחלק גדול מהגז ייוצא דרך מצרים גם לאירופה. זה ירחיב את שיתוף הפעולה בין ישראל למצרים. אמר לי עיתונאי שאם הייתי שר אנרגיה מטעם מרצ או העבודה, הארגונים הירוקים ובעקבות זה כל התקשורת היו נושאים אותי על כפיים".