אי אפשר לבוא בטענות לראש הממשלה הזמנית, בנימין נתניהו, על כך שהוא קפץ בראש להלל את הנשיא טראמפ "על שפעל בנחישות, עוצמה ומהירות" לחיסולו של הגנרל קאסם סולימאני. אין כמעט אדם בעולם שמעורב בעימות בין ארה"ב לאיראן יותר מהנאשם הישראלי בשוחד, מרמה והפרת אמונים. האות להידרדרות מדיפלומטיה לאלימות שמאיימת עתה להדליק את המזרח התיכון, ניתן עם החלטתו של הנשיא טראמפ ב-2018 לסגת מהסכם הגרעין ולהחזיר את הסנקציות על איראן, ובהמשך להחריפן. וכפי שנתניהו עצמו העיד, הוא זה ששכנע את טראמפ לסגת מההסכם.

גורם צבאי ישראלי בכיר אמר בחודש שעבר [דצמבר 2019] לעמיתנו בן כספית, כי סולימאני יודע כיצד להרחיק את המנהיג העליון עלי חמינאי מהנשיא רוחאני ומהרפורמיסטים. אבל ספק רב אם הדבר היה עולה בידו של סולימאני ללא עזרתם של בני הזוג נתניהו וטראמפ. ההתנערות מהסכם הגרעין וההימנעות מלהשתלב בו כדי לדרוש "מקצה שיפורים", הם שהחלישו את הפרגמטיסטים באיראן. חמינאי תמך בהסכם הגרעין למרות התנגדות של סולימאני, והעניק גיבוי פומבי למדיניותו של הנשיא רוחאני. פרישתה של ארה"ב מההסכם והחרפת הסנקציות הציגו את הנשיא האיראני כמי שהלך שולל אחרי המערב והביכו את המנהיג העליון. במשחק סכום האפס שהתנהל בין המחנה הפרגמטי לבין מחנה סולימאני, התוצאה הייתה 1:0 לטובת האחרון. 

ייתכן שבטווח הקצר סילוקו של סולימאני מהזירה המזרח תיכונית בכלל והאנטי-ישראלית בפרט, פוגעת ביכולות המבצעיות של איראן ושלוחותיה באזור. אולם, בטווח הבינוני והארוך ההתנהגות האמריקאית (קשה להגדירה "מדיניות") משחקת לידי יורשי סולימאני ושותפיהם בגבולה של ישראל. באווירה הלאומנית המתלהמת שפושטת עתה בציבור האיראני, על פיה כבוד הרפובליקה מוטל על כף המאזניים ואין מה להפסיד, קולות המחאה של הרפורמיסטים נגד משטר האיתוללות נאלמו ונעלמו. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטה של הפרלמנט העיראקי לדרוש את סילוק הכוחות האמריקאיים מהמדינה ובהפגנות נגד ארה"ב במדינות ערב הסוניות. מצרים, היריבה הגדולה של איראן, נאלצה להבליג על ביקור התנחומים של בכיר החמאס איסמעיל הנייה בטהרן.

את המשמעות האסטרטגית של החיסול יש לבחון על פי הסרגל של נתניהו, שבקצהו העליון תכנית הגרעין האיראנית, המוצגת כאיום מספר אחד על ישראל. קשה להאמין שהצעד של החרפת הסנקציות, אשר לא הכניעו את איראן מעמדתה לפני החיסול של סולימאני, יזיזו אותה מעמדתה אחרי השפלתה בראש חוצות.