סיבובי הבחירות הסמוכים לימדו את הנבחרים הישראלים לשנות מדרכם. אם בעבר היו נוהגים להסיר את המסכות מיד לאחר הבחירות ומנסים להוביל לכיוון שאליו רצו באמת להוביל (מנחם בגין ונסיגתו המלאה מכל חצי האי סיני; יצחק רבין שאמר לפני הבחירות כי רק מטורף ייסוג מרמת הגולן, והודיע למזכיר המדינה האמריקאי על נכונותו לסגת, נסיגה מלאה מכל הרמה, אם ייענו צרכי הביטחון של ישראל; בנימין נתניהו שנשבע כי לא ייתן יד להקמת מדינה פלסטינית לפני הבחירות, ואילו לאחריהן נאם את נאום בר אילן שלו) – עכשיו הם חוששים מפני סבב בחירות נוסף שיתקיים, אולי, עוד מעט, ויחשוף מוקדם מדי את הפער שבין הבטחות הבחירות שלהם ונכונותם לבצען.
כיון שכך, נוצרה בחודשים האחרונים תופעה חדשה – הנבחרים נשארים במסכות למשך תקופה ארוכה מבעבר, וכך אנו מוצאים את עצמנו במערכת בחירות מתמשכת, שבה התעמולה והמדיניות משמשות בערבוביה וקשה מאוד להבחין ביניהן.
נושא סיפוח בקעת הירדן הוא קלאסי לענייננו. מאז הצטרף נתניהו למחנה מחלקי הארץ מהסיבה הדמוגרפית, הייתה בקעת הירדן שטח שממנו אמורה ישראל לסגת, אם יתמלאו תנאי נתניהו להקמת המדינה הפלסטינית. גם בנאומים היותר לאומניים שלו, הוא הקפיד לדבר על הצורך (המפוקפק מאוד, על פי דעת רבים מאוד מאנשי הממסד הביטחוני) להישאר במקום 40 שנה לאחר חתימת הסכם הקבע עם אש"ף, וטרח לדייק ולומר כי צה"ל יישאר על הירדן ולא בבקעת הירדן. אחרי הכל, ישראל לא הצליחה ליישב את הבקעה בהמוני מתנחלים, רוב המתנחלים החיים בבקעה אינם אנשים קיצוניים, ופינויים לא יהיה כרוך ככל הנראה בזעקות שבר ובעימותים אלימים.
לאחרונה הפכה בקעת הירדן לכותל המערבי החדש או לסלע קיומנו, ואין דבר דחוף יותר מאשר סיפוחה לישראל. יודעי דבר מבינים שסיפוח הגדה לא ירעיד את האדמה יותר מאשר ההכרה האמריקאית בסיפוח הגולן. שום דבר לא השתנה בחיי המתנחלים ברמה מאז ההכרה הזו, והם יודעים היטב כי שלטון אחר בסוריה עשוי להביא גם ממשלת ימין וגם ממשלת שמאל בישראל לנסות לחדש שיחות שלום עם שכנתנו הצפון מזרחית, שיסתיימו בנסיגה ישראלית מהרמה ובביטול חוק הסיפוח מ-1981.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
