שבועות ארוכים הצליחה מנהיגת מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ', להימנע מלהתחייב שלא תשב בממשלה אחת עם בנימין נתניהו. היא התעקשה להשאיר את האופציה הזאת פתוחה, גם לאחר האיחוד בין נתניהו לאביגדור ליברמן, שצבע את הממשלה העתידית בצבעי ימין קיצוני כבר בתחילת מערכת הבחירות. היא לא סטתה מהאסטרטגיה הזו גם כשנתניהו הקצין לימין בשבועות האחרונים, בשל אובדן מנדטים למפלגת הבית היהודי של נפתלי בנט. היא הצליחה לשמור על זכות השתיקה גם כשישראל החלה לבנות מאות יחידות דיור במזרח ירושלים וקוממה עליה את אירופה וארה"ב.

כל זאת - עד ליום חמישי בשבוע שעבר. באותו יום, כינסה יחימוביץ' מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה אמרה מפורשות: "לא אשב בממשלת הימין הקיצוני של נתניהו וליברמן". המילים נחתו כמו פצצה במערכת הפוליטית בפרט, ובציבור בישראל בכלל. אולם, יותר מאשר הודעה שמבטאת שינוי אסטרטגי בקמפיין, הייתה זו הודאה בכישלון של תפיסת עולם שלמה.

למעשה, מדובר בכשלונו של הניסוי הפוליטי-חברתי הרציני ביותר שנערך בישראל בשנים האחרונות. בעקביות מעוררת התפעלות, ניסתה יחימוביץ' להוכיח שבישראל שלאחר המחאה החברתית, הציבור מתעניין פחות בנושאים המדיניים-ביטחוניים, ויותר בנושאים הכלכליים-חברתיים. היא שאפה להוכיח שאפשר לזכות בבחירות באמצעות אג'נדה חברתית בלבד. או, בלשונה של יו"ר העבודה: "מחיר הקוטג' מטריד את הציבור בימין ובשמאל באותה מידה, והרבה יותר מהגרעין האיראני".

מי שאמרה רק לפני כחודש בראיון שתהיה זו איוולת פוליטית להתחייב מראש שלא לשבת בממשלת נתניהו, הסבירה במסיבת העיתונאים בשבוע שעבר כי הנסיבות השתנו, שמנהיג מפלגת הבית היהודי נפתלי בנט גורם לנתניהו להקצין, ש"הפייגלינים" (הזרם הקיצוני בליכוד שמנהיגו, משה פייגלין, נבחר לרשימה לכנסת) השתלטו עליו, ושלאור המצב החדש - למפלגת העבודה אין מקום בממשלה כזו.