חודש ימים בדיוק לאחר שיחת הטלפון המפתיעה בין ראש ממשלת ישראל נתניהו לעמיתו הטורקי ארדואן, שנעשתה בצל כנפיו של הנשיא האמריקאי אובמה, והצדדים החלו סוף סוף לדבר. משלחת ישראלית המונה שני אנשים הגיעה לאנקרה השבוע (22 באפריל), לפגוש בכירים טורקים ולהתחיל לסגור את הפערים. השליחים הם היועץ לביטחון לאומי האלוף במילואים יעקב עמידרור, והשליח המיוחד לעניין הטורקי, יוסף צ'חנובר. משימתם לא פשוטה. הטורקים דורשים יותר ממיליון דולר פיצויים למשפחה, ישראל מדברת על סכום נמוך בהרבה. אבל כסף לא יהיה המכשול לתהליך שיקום יחסי ישראל-טורקיה. הסיפור שלנו מסובך ומורכב בהרבה מכסף. יש כאן תהליכים גיאו-פוליטיים ואסטרטגיים גדולים וחשובים בהרבה. נדידה טקטונית של לוחות יבשתיים שהחלה מזמן, ומנוגדת לאינטרסים האסטרטגיים של חלק מהשחקנים הראשיים במזרח התיכון, ישראל וארה"ב בראשן. וכמו תמיד, גם מחלוקת מהותית בין שתי גישות שונות. החדשות הרעות הן, שנכון לשעת כתיבת הדברים האלה, שיקום יחסי ישראל-טורקיה נראה רחוק ומסובך בהרבה מכפי שחשבנו קודם. מדובר במסע אלונקות של ממש, שיעדו הסופי אינו ברור.
בישראל של טרום ביקור אובמה, התמודדו ביניהן שתי גישות עיקריות. הראשונה, של המחמירים. בראשם אביגדור ליברמן ומשה (בוגי) יעלון, טרם מינויו לתפקיד שר הבטחון. הגישה הזו טוענת שחבל על הזמן והאנרגיה; ארדואן החליט להתנתק מישראל לא בגלל המרמרה, אלא הרבה קודם. אפשר להוכיח את הטענה הזו בנקל בסדרת האירועים הקשים בין ראש הממשלה הטורקי לעמיתים ישראלים, ובראשם האירוע בדאבוס, שבו נטש בזעם פאנל משותף עם נשיא המדינה שמעון פרס. ארדואן הוא אסלמיסט, אומרים המחזיקים בגישה הזו, הוא אחים מוסלמים, הוא מפלגה אחות של חמאס, הוא רוצה להתנתק מישראל ולהפוך למנהיג הסוני של המזרח התיכון, למעצמה המרכזית באגן הים התיכון, לחדש את ימי האימפריה העות'מנית כקדם. הדרך שלו לתהילה הזו תהיה על הגופה המטאפורית של ישראל. בהשפילו את ישראל, הוא מאדיר את עצמו ואת תדמיתו, בסגנון מה שעשה נסראללה פעם, והופך לגורו של ההמונים. גם אם נתנצל, אמרו אז ליברמן ויעלון, זה לא יעזור. ארדואן יבוא לעזה כמנצח, את היחסים האסטרטגיים איתנו הוא לא באמת יחדש, הרי הוא גם דורש להסיר את הסגר מעזה, ומה שייצא מכל זה הוא שנשלם את המחיר המופקע ונקבל סחורה מקולקלת, אם בכלל.
הגישה הנגדית, שבה החזיקו אהוד ברק, דן מרידור, בני בגין ונוספים, טוענת שיש עדיין מרווח ניכר לתמרון בין ישראל לבין טורקיה. נכון, ארדואן שינה את פני טורקיה והוביל אותה לאסלאם, אבל זה עדיין לא אומר שאין לו אינטרסים אסטרטגיים במזרח התיכון. בניהול נכון, ישראל יכולה להיות חלק מהאינטרסים הללו. בעיקר לנוכח מה שקורה בסוריה, ולמכות שארדואן חטף בלוב ובאזורים נוספים. המחזיקים בגישה הזו מודים שארדואן אכן לא יחדש לעולם את הברית האסטרטגית ההדוקה בין ישראל לבין טורקיה, וגם מעמדו של הצבא הטורקי רחוק ממה שהיה פעם. ועדיין, הם אומרים, יש הרבה מה לעשות עם טורקיה. עובדה, האחים המוסלמים עלו לשלטון גם במצרים, והנה מתברר שיש המשך הידברות בין ישראל לבין מצרים, האינטרסים המשותפים מחזיקים את הקשר בין גורמי הצבא לבין המודיעין של המדינות, מורסי "סותם את האף" ומדבר עם ישראל, כי אין לו ברירה, כי זה מה שנכון מבחינתו, וכי זה מה שהאמריקאים מצפים שיעשה. הדרך לסיוע האמריקאי עוברת גם בירושלים, וזה עובד. על פי הגישה הזו, המפה המתפרקת של המזרח התיכון, ההתארגנות האמריקאית המחודשת מול העניין הסורי והאיראני, כל אלה מייצרים מפת אינטרסים חדשה ומעניינת, בה יכולה טורקיה למצוא תועלת לא מועטה בנירמול היחסים עם ישראל.
לאורך הקדנציה הקודמת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלטה הגישה הראשונה. ישראל עמדה בסירובה להתנצל או לפצות את משפחות הרוגי המרמרה. בקדנציה השניה, הגישה השתנתה. משה (בוגי) יעלון קיבל את משרד הבטחון וגילה ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם". אובמה הטיל את כל כובד משקלו ונתניהו הרים טלפון לארדואן והתנצל.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
