טרגדיה בדואית, אטימות ישראלית
רצח הילדות הבדואית בנגב, כנראה בידי אביהן, היה יכול להימנע, אם החברה הבדואית עצמה הייתה פחות שקופה בעיני החברה הישראלית.
אזרחי ישראל הזדעזעו בשבוע שעבר (22 במאי) פעמיים: בפעם הראשונה בעקבות מציאת גופותיהן של הפעוטות הבדואיות, שנרצחו על פי החשד בידי אביהן; בפעם השנייה כשהתברר כי הייתה זו כרוניקה של רצח ידוע מראש. אילו משטרת ישראל הייתה מתייחסת ברצינות לאמן של השתיים, עביר דנדיס, אז יכול להיות שאוסנאד בת השלוש ורימאס בת החמש היו עדיין בחיים.
ערב לפני הרצח הגיעה האם לתחנת המשטרה בערד והגישה תלונה. "אני מפחדת שבעלי יהרוג את הילדות", אמרה. למרבה אסונה, היא נתקלה בחומה של אטימות. השוטרים, כך דווח בתקשורת בישראל, לא טרחו אפילו לצאת מהתחנה כדי לבדוק את הדברים.
מהראיונות שהעניקה האם לעיתונות הישראלית, עולה מסכת של הזנחה והתעלמות. מתברר שהיא התלוננה גם במשטרת מעלה אדומים, הסמוכה למקום מגוריה - לפחות שש או שבע פעמים - כך סיפרה בראיון לעיתון הארץ, אך כל ניסיונותיה להזהיר את הרשויות נתקלו בזלזול ובחוסר מעש. "ראיתי את הזלזול בעיניים שלהם, כל מי שדיברתי אתו לא התייחס", סיפרה, כשדמעות חונקות את גרונה.
הסיוט של עביר עדיין לא תם. הבעל החשוד ברצח נמלט, והמצוד אחריו נמשך, ללא תוצאות. בינתיים החליט מפכ"ל המשטרה, רב ניצב יוחנן דנינו, להדיח את מפקד תחנת ערד, את סגנו ואת ראש משרד החקירות בתחנה. בדו"ח שפרסמה המשטרה בעקבות המקרה, נכתב כי "נפל כשל חמור בהתנהלות הגורמים הנוגעים בתחנת ערד בכל הנוגע לאופן הטיפול בתלונת האם, בהיבטי פיקוד, דיווח ומקצועיות".
