שלושה חודשים עברו מאז החל נתניהו את הקדנציה השלישית שלו כראש ממשלה. והשבוע, בתחילת חודש מאי, הוא גילה את העובדה הפשוטה: הוא אינו שולט במפלגתו.  היו אלה כמה עשרות חברי מרכז המפלגה שהציבו את האמת הזו אל מול פרצופו. הם  הצליחו, ודי בקלות,  למנוע ממנו מלמנות את האיש שרצה - מקורבו יוסי שלי -  לתפקיד מנכ"ל תנועת הליכוד.

מבוכתו והתקפלותו של ראש הממשלה כמעט שלא דווחו בתקשורת, שהתייחסה שלא בצדק לאירוע כאל סכסוך פנים מפלגתי עסקני, חסר חשיבות מיוחדת. באותו זמן התקשורת טיפלה בהרחבה בפרשת ההטרדות המיניות של העיתונאי עמנואל רוזן והזגזוגים של שר האוצר יאיר לפיד בדרכו לאישור תקציב המדינה.

למעשה,  טירפוד המינוי הוא לא פחות מאשר תמרור אזהרה לנתניהו, שהולך ומאבד את שליטתו בתוך ביתו הפוליטי. כאשר ראש ממשלה שזה עתה התחיל קדנציה, לא מצליח לשכנע כמה עשרות חברי מרכז ליישר איתו קו - זה אינו סימן טוב.

מי שעוקב מקרוב אחר יחסי הכוחות בליכוד בשנים האחרונות, ובפרט לאחר הבחירות האחרונות, יכול להתרשם שחברי המפלגה נוטים להאשים את נתניהו בתוצאה הגרועה שהשיגה הרשימה המשותפת לליכוד ולישראל ביתנו. הבון טון בליכוד הוא שנתניהו מכר אותם למפלגת הרוסים של אביגדור  ליברמן, רק כדי לשמר את שלטונו. בכך, לטענתם, גרם לאובדן שערורייתי של מנדטים. הכעס כלפי נתניהו רב, והוא מחלחל בכל הדרגים בליכוד. שרים וחברי כנסת שנוהגים להסתובב בשטח מכירים את הקולות ואת ההתבטאויות המזלזלות להן זוכה ראש הממשלה מצד הפעילים. מדובר בשילוב של כעס ושל הבנה כללית שזוהי הקדנציה האחרונה של נתניהו כראש ממשלה, מה שהופך אותו כבר בתחילתה ל"ברווז צולע" לפחות בתוך מפלגתו, וליו"ר מפלגה חלש.