האירועים לציון שנתיים למחאת האוהלים הישראלית בסוף השבוע האחרון אמנם לא הוציאו רבבות אזרחים לרחוב, אולם בניגוד למה שכמה מבכירי הפולטיקאים מעדיפים לחשוב – תהיה זו טעות גדולה להניח שהדבר מבשר על כישלונה או על סופה של המחאה. ההפך הוא הנכון. המחאה אולי שינתה צורה, אבל היא עדיין חיה ובועטת, ומתקיימת בכל מקום בחברה ובתודעתו של הציבור הישראלי.

אזרחי ישראל, שבבחירות האחרונות הביעו אי אמון בראש הממשלה בנימין נתניהו והאמינו שהכוכבים הצעירים יאיר לפיד ונפתלי בנט יעשו עבורם את השינוי הנדרש בכלכלה ובחברה, רואים כי מאז הבחירות מצבם הכלכלי לא רק שלא השתנה - אלא אף הורע. אולם העובדה שרק אלפים בודדים הפגינו ביום שבת [13 ביולי] בתל אביב אין פירושה שהציבור מיואש נוכח אכזבתו מהפוליטיקאים. הישראלים ברובם אינם מיואשים. הם מבינים את כוחם אולי יותר מתמיד, והם עדיין מאמינים שיוכלו לשנות את גורלם ואת עתידם.

הציבור הישראלי אינו מסתפק יותר בסיסמאות נבובות של פוליטיקאים שאימצו את עולם המושגים החברתי-כלכלי הנכון. הוא למד להריח מרחוק מתי מדובר בזיוף ובתחפושת של מתחזים לרפורמטורים.

הוא חש היטב מדי יום על בשרו ובכיסו את ההידרדרות בחוסנו הכלכלי. הוא משלם יותר על דלק וחשמל. חלום הדירה התרחק ממנו. והוא עדיין מאמין בזכותו לשינוי וצדק חברתי.