האמנים הישראלים משלמים מחיר על עמדות פוליטיות

לפני שנתיים [ספטמבר, 2011] נפתח היכל תרבות בקריית ארבע. כחמש מאות יוצרים ואמנים ישראלים חתמו על עצומה הקוראת להימנע מלהופיע במקום. במכתב שנלווה לעצומה כתבו החותמים כי "קריית ארבע היא התנחלות קיצונית ואלימה במיוחד, ממנה יצא ברוך גולדשטיין למסע הרצח ההמוני שלו. אנו קוראים למנהלי התיאטראות לקיים את פעילות התיאטראות בתחומי הקו הירוק ובשטחה הריבוני של מדינת ישראל."

העצומה היתה המשך ישיר למאבק דומה שהחל לקראת פתיחתו של היכל התרבות באריאל [נובמבר 2010]. אז התמודדו מנהלי התיאטראות עם בעיה סבוכה פחות, שכן אריאל אינה נתפסת בציבוריות הישראלית כהתנחלות מבודדת, ותושביה אינם קיצוניים בדעותיהם ובמעשיהם. מרביתם לא הגיעו אליה מתוך אידאולוגיה, אלא מתוך רצון לשפר את איכות חייהם ולרכוש דירה או בית במחיר זול יותר משמעותית מאשר בתוך הקו הירוק.

לאמנים ולמנהלי התיאטראות היה ברור שהמאבק האמיתי יהיה ברגע שבו ייפתח היכל התרבות בקריית ארבע - מקום שכדי לאפשר את ביטחונם ושגרת חייהם של אלפי תושביו, עשרות אלפי פלסטינים מוגבלים בתנועתם. מגדלי שמירה של צה"ל ושל מג"ב מאבטחים את נקודות החיכוך בין האוכלוסיות. בתים של תושבי חברון הפלסטינים, הנמצאים במסלול ההליכה מקרית ארבע למערת המכפלה, נאטמו. חנויות שלהם נסגרו, וקומץ מתנחלים יהודים ממרר את חייהם.

עצומת האמנים גררה גינויים רבים והצליחה להרגיז במיוחד את שרת התרבות אז והיום לימור לבנת. במדינת ישראל התיאטראות מקבלים תמיכה תקציבית מהממשלה וכך גם היצירה הקולנועית. רבים טענו כי מי שמתוקצב בכסף ממשלתי אינו יכול או רשאי לבחור היכן להופיע, ומי שבוחר להתנגד שיוותר על תקצוב המדינה. מנגד נשמעו הקולות שדיברו אל מצפונם של היוצרים, תפיסת עולמם והיותם, בראש ובראשונה, אנשים פרטיים בעלי עמדה מוסרית, אנשי רוח ודעה ולא עובדי ציבור. בתגובה למרד האמנים ייסדה שרת התרבות לבנת את "פרס היצירה הציונית", המוענק לאמנים בכל התחומים על יצירה בתחום הציונות, ערכי הציונות, ההיסטוריה של התנועה הציונית וחזרת העם היהודי למולדתו ההיסטורית.