בשקט בשקט מתחת לרדאר נרקם בין ישראל לחמאס הסכם לא כתוב של דו קיום הלכה למעשה. מאז הוקמה תנועת חמאס בדצמבר 1987 ועד היום, לא הייתה מערכת כזאת של הבנות והסדרים המבוססת על אינטרסים משותפים ובמסגרתה כל צד מקבל את קיומו ונוכחותו של האחר. הכרה פומבית עדיין לא, אבל הכרה במציאות.

מאז נפילת האחים המוסלמים במצרים ומלחמת החורמה שמנהל הצבא המצרי במנהרות רפיח, הפכה ישראל באופן פרדוקסלי לבעל ברית המשמר את שלטון חמאס ומאפשר לו להתקיים. ברית אינטרסים זו יצרה ערוצי תקשורת פעילים בין חמאס וישראל, חלקם עקיפים וחלקם ישירים. ערוצי התקשורת, שרובם נוסדו במהלך המשא ומתן הממושך לשחרורו של החייל גלעד שליט, מאפשרים היום תיאומים שונים בעניינים אזרחיים, כמו גם בעניינים ביטחוניים.

לחמאס ברור שפתיחת המעברים בין ישראל לעזה והמשך אספקת התצרוכת היומיומית לרצועה מתקיימים בזכות ובתנאי שנשמר השקט בגבול, וכי כל הפרה או הסלמה מצד חמאס או כל ארגון סורר אחר ברצועה יגרמו לסגירת המעברים, כלומר למצוקה וללחץ של התושבים על שלטון חמאס.

בשנים האחרונות, מאז הטילה ישראל סגר על הרצועה לאחר ההפיכה השלטונית האלימה שם (יוני 2007), היוו מנהרות רפיח שנחפרו באינטנסיביות אלטרנטיבה דרכן עברו ממצרים לשווקי עזה כמעט הכל ובזול. החל בנשק ותחמושת, המשך במזון, בקר, דלק וחומרי בנייה, וכלה במותרות כמו מכוניות, טלוויזיות, מחשבים, טלפונים סלולאריים ועוד. אפילו כלות הוברחו דרך המנהרות.