מיד אחרי שנודע על מותו, מיהרו לדווח על כך בשידורי הטלוויזיה, כמו היה מנהיג פוליטי חשוב או רב בעל השפעה גדולה. "אסי דיין הלך לעולמו", בישרו הקריינים בנימה קדורנית, ופניהם לבשו עצבות גדולה. הידיעה על מותו פתחה את יומני החדשות והדפה לאחור נושאים חשובים כמו משבר השיחות עם הפלסטינים ופעולות "תג מחיר" של קיצוניים יהודים נגד ערבים. לאחר מכן הוקרנו בטלוויזיה קטעים מסרטים שביים או ששיחק בהם, וראיונות שבהם הוא מגולל את דיכאונותיו ואת שיגיונותיו, את האשפוזים שלו במחלקות פסיכיאטריות ואת ניסיונות ההתאבדות שלו. סיפור חייו של איש הקולנוע הישראלי הובא בלא לשמוט פרקים מחייו הסוערים. מעל הכל נחשפה שוב ושוב כמיהתו הנוגעת ללב לאהבה של אביו, משה דיין.

בדרכו שלו ובהיפוך גמור מאביו, נהפך אסי דיין לדמות מיתולוגית. משה דיין, שר הביטחון במלחמת ששת הימים,  סימל ישראליות חדשה ומתפרצת שבוטחת בעצמה. עם רטייה בעין ומדים של צבא, הוא ניצח על הניצחון הגדול של ישראל מאז ועד היום, ושירטט באמצעות הביטחון העצמי שלו את עוצמתה של ישראל הצעירה - ובאותה מידה גם את היוהרה שלה. רבים בישראל ובעולם ראו בו גיבור מלחמה. מכל הדמויות הישראליות של דור המייסדים, דיין הוא שנהפך לאגדה.

משלושת ילדיו, אסי משך את תשומת לבם של הישראלים כמו הוכתר ליורש עצר. הוא בלט ביופיו, בדמיונו המופלא לאביו ובייחוד במשיכה העזה להיות קרוב לאבא שלו. מגיל צעיר נהפך לשחקן קולנוע, ולאן שפנה זוהה כבנו של משה דיין. אלא שבניגוד לאביו, אסי הפגין ישראליות שונה ואחרת: רכה יותר, מעודנת יותר, פגיעה יותר ושוחרת אהבה. בניגוד לאביו, שמעולם לא נתפס בחשיפה של חולשה אנושית, אסי פרש את חולשותיו ברבים כמו ישב על ספה של פסיכיאטר.

בכל הזדמנות סיפר על החיפוש הבלתי נלאה שלו אחרי תשומת לבו של אביו. לדבריו, אביו אהב אותו כילד ואף כנער עד שביום אחד, מר ואומלל, הרחיק את אהבתו ממנו ומשאר בני המשפחה. יום אחד הציג אסי בפני אביו ספר שירה שכתב. דיין האב קרא וקרא, ולאחר מכן השליך את הספרון מעליו. "מה אתה חושב?" שאל הבן את האב בציפייה נואשת לגזר הדין הספרותי. "זה קשקוש!", השיב האב. מאז לא ידע אסי מנוח לנפשו ושאף להוכיח לו ששיפוטו היה שגוי.