בעזה חולמים על כיכר תחריר משלהם

הפסקות האש ההומניטריות בין ישראל לחמאס מעניקות זמן לערפל הקרב מעל עזה להתפזר, ולשני הצדדים להעריך נזקים, למפות הישגים, אבל בעיקר לחפש נקודות יציאה מכובדות. חמאס וישראל נראות כמו שני מתאגרפים מותשים וחבולים שמיצו את הקרב וממתינים לשריקת הסיום. בינתיים כל אחד מהם משגר עוד חבטה, ועוד אגרוף לפנים. אך באותו הזמן שני הצדדים מבינים שנוק אאוט כבר לא יוכרז בזירת ההתגוששות. לפחות לא במערכה הנוכחית.

דוברי חמאס, בעיקר סמי אבו זוהרי, ממשיכים להתרברב, כי "ההתנגדות" מסוגלת להילחם עד אין סוף, אבל מנהיגי התנועה, בעזה ובקטאר, כבר יודעים שלא יצליחו להוביל לפתיחת מעברי הגבול ולהסרת המצור החונק על עזה. איש מהם לא באמת מאמין שנמל עזה יוקם בקרוב וששדה התעופה בדהנייה, שהופצץ במהלך האינתיפאדה השנייה, ישוקם וייפתח מחדש. גם כאשר מבצע צוק איתן יסתיים, עזה תישאר ברובה סגורה בצפון, בדרום, בים ובאוויר. ביום שלאחר המלחמה, תושבי רצועת עזה לא יחושו באמת שינוי גדול בחייהם.

כשתוכרז הפסקת אש, תגלה תנועת חמאס שגם אם ביצועיה בשדה הקרב יפתחו את כיסו של האמיר מקטאר, והברית עם איראן ועם חיזבאללה תזכה להזדמנות שנייה, הקריסה הכלכלית המהירה של התנועה לא תיעצר. להיפך, היא תלך ותחמיר. מנהיגי הרצועה שייצאו מהבונקר הבטוח שבו שהו במשך מספר שבועות, יגלו את ההרס הרב שנגרם לעזה, ואת העובדה שלא כל תושבי הרצועה יהיו מוכנים לקנות בפעם השלישית ברציפות את הילולת הניצחון שתנסה התנועה להציג. במפגן הטרגי הזה, המנותק מהמציאות, הם כבר חזו בעבר.

לאחר מבצע "עופרת יצוקה", שנמשך 21 יום [והסתיים בינואר 2009], הגיעו מנהיגי חמאס ופעיליו המרכזיים של הארגון למחנות הפליטים ולאזורים ההרוסים, נעמדו על הריסות הבתים וחילקו סוכריות לתושבים. סמי אבו זוהרי ומושיר אל מסרי, לבשו חולצות לבנות וחילקו את הממתקים, לרגל מה שכינו "עמידתה האיתנה של המוקאוומה האמיצה". העובדה שבמהלך ימי המבצע נהרגו 1,300 בני אדם, ורבים איבדו את בתיהם בהפצצות ובהפגזות של הצבא הישראלי, לא שינתה מאומה. הפקודה הייתה לשמוח על הניצחון, ולהתעלם מהאובדן. רק מתי מעט, סירבו להושיט ידם ל"מגש השמחות".