לפני תשע שנים, במהלך עבודתי העיתונאית בצפון רצועת עזה, נפצע הצלם שלי, תושב עזה, מג'די ערביד, מאש כוחות צה"ל. ערביד הועבר באמבולנס במצב קשה מאוד לבית החולים סורוקה בבאר שבע, ושם ניצלו חייו. לאחר מספר שבועות, כשחל שיפור במצבו ונראה היה שהחלים, קיבלתי אישור מהמִנהל האזרחי הישראלי לערוך לו סיור בתל אביב, לפני שישוב לביתו בשכונת שייח' רדוואן.

בנתיבי איילון, הכביש המהיר בואכה הכרך הגדול, נגלו לעיניו לראשונה רבי הקומות, המגדלים של תל אביב, מערכת הכבישים המסועפת, הגשרים, האורות, החיים. הכל היה כל כך שונה מעזה, שנראתה לו רחוקה שנות אור. בדרך חלפנו על פני אתרים שהטרור של חמאס היכה בהם כמה שנים קודם לכן: דיזנגוף סנטר, הדולפינריום, מועדון מייקס פלייס ועוד. כשנעלמה התדהמה מפניו הוא סיכם זאת כך: "החמושים של חמאס חיים באשליה, הם משוכנעים שעם קבוצת מתאבדים (שאהידים) הם יצליחו להכניע את ישראל".

אחר כך היה לו רעיון. ספק היתולי, ספק מעשי: "אם נעלה על אוטובוס אחד את כל מנהיגי חמאס, אנשי הזרוע הפוליטית ואנשי הזרוע הצבאית ביחד, ונערוך להם טיול מודרך ממחסום ארז לתל אביב, הם יתפקחו, ישובו לעזה, ויפסיקו לאיים ולחלום שניתן לנצח כך את ישראל".

נזכרתי בסיפור הזה כשדוברי הזרוע הצבאית של חמאס שבו לסורם והחלו לאחרונה לאיים פעם נוספת שבאמצעות הרקטות הם ירעידו את אדמת ישראל. שוב הוכיחה הזרוע הצבאית , שהצליחה לכופף ולגרור את הזרוע המדינית לדרכה, לא רק עד כמה היא מנותקת מן המציאות, אלא שסבלם של מיליון ושש מאות אלף תושבי הרצועה, אינו מדד או שיקול שהם לוקחים בחשבון.  במקביל, יחידת ההסרטה של עז א-דין אל קסאם שקדה על "מוצרי תעמולה" להפחדת העורף הישראלי. בית היוצר של עז א-דין אל קסאם אף העלה "שיר" בעברית ליוטיוב, שהפך בעיני ישראלים רבים לבדיחה, לא רק בגלל העילגות והפאתוס שבו שרים אנשי החמאס שיר מביך בעברית, אלא בעיקר בגלל תפיסת עולם מעוותת של חמושים ששכנעו את עצמם שהם עומדים בראש מעצמה צבאית בעלת עליונות טכנולוגית וצבאית על ישראל.