האטימות והצביעות של המערב

ביום שלישי השבוע [19 באוגוסט] ניסתה ישראל להתנקש בחייו של "ראש הנחש", מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, מוחמד דף. בשעה שהמאמר הזה נכתב [21 באוגוסט], עוד לא ברור אם ההתנקשות הצליחה. חמאס מכחיש את הפגיעה בדף. מאידך, מצטברים סימנים ברורים לכך שדף אכן היה בבית שהופצץ בשכונת שייח' רדואן בעזה. אם אכן היה שם, אין סיכוי ששרד. מהבית הזה, על קומותיו הרבות, נותרה תלולית אבק בלבד. בניגוד לאירועים דומים בעבר, הפעם לא הייתה בישראל התלבטות באיזה חימוש להשתמש. הבניין ספג פצצות במשקל טונה כל אחת, כדי לוודא שאם דף בתוכו לא יהיה לו סיכוי לשרוד.

כעבור יומיים, אור ליום חמישי, התנקש צה"ל בשלושה בכירי חמאס נוספים, מוחמד אבו שמאלה, ראאד עטאר ומוחמד ברהום. אבו שמאלה נחשב ל"אלוף פיקוד הדרום" של חמאס, עטאר הוא מפקד בדרגת מפקד חטיבה. האם זו תמונת הניצחון לה המתין נתניהו? האם זהו שובר השוויון שיאלץ סוף סוף את חמאס להתקפל ולסיים את סבב האלימות הנוכחי ללא הישגים משמעותיים? את זה נוכל לדעת בימים הקרובים.

בינתיים, הגיע הזמן לעסוק בתמונת המקרו. באירוע ההיסטורי מעורר הפלצות שעובר כרגע על העולם, או לפחות על חלקים ניכרים ממנו. "עריפת ראשו של העיתונאי ג'יימס פולי היא שלב נוסף בתהליך נפילת האסימון במערב", אמר לי אתמול ישראלי ששימש עד לא מזמן בתפקיד ביטחוני מרכזי ובכיר, "אני לא חושב שהמערב כבר הבין לגמרי מול מה אנחנו נלחמים כאן, אבל אני כן חושב שמתישהו זה יקרה, ולא עוד הרבה זמן".

בשבועות האחרונים קיימתי סדרת שיחות עם ישראלים בכירים מתחומים שונים, בנושא המלחמה באסלאם הג'יהאדיסטי הקיצוני. דיברנו על עליית דאע"ש, על התחזקותם של גורמי הג'יהאד השונים באזור, על התפרקות המסגרת המדינתית שהוכתבה על ידי המעצמות לטובת שבטיות, יצריות וקיצוניות אסלאמית, על מלחמת התרבויות הניטשת כעת בין "תרבות החיים" ל"מקדשי המוות", ובסופו של דבר גם על השאלה איך יכול להיות שאחרי כל זה, ממשיך המערב להתעמר בישראל, ממשיכות הקריאות לגינוי ישראל, מוקמות ועדות חקירה בינלאומיות והמאמץ לכבול את ידיה של ישראל, הדמוקרטיה האמיתית היחידה בכל הים האסלאמיסטי הגועש הזה, נמשך במלוא עוזו.