הסכסוך הישראלי-פלסטיני מחלק את החברה הישראלית לשני מחנות. האחד מגדיר את עצמו "המחנה הלאומי", השני "מחנה השלום". שמותיהם נועדו לא רק להעיד על אופיים, תפיסתם ומטרותיהם, אלא גם להתריס כלפי המחנה האחר. המחנה הלאומי מנגח את מי שנחשבים בעיניו לא לאומיים, לא פטריוטיים,  כאלו המוכנים לוותר על נכסי מולדתם למען הסדר מזויף. מחנה השלום, לעומתו, מתריס נגד מי שמעדיף את השטחים וההתנחלויות על פני שלום עם שכניו הפלסטינים.

בשולי הוויכוח הטעון בין המחנות, עולה בשנים האחרונות השאלה הגדולה האם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן הוא בכלל פרטנר למשא ומתן לשלום. האם ניתן לסמוך עליו? האם יקיים את המוטל עליו אם וכאשר ייחתם הסכם בין הצדדים? האם שלום יביא גם ביטחון לישראלים?

כישלונות המשאים ומתנים בין ישראל לפלסטינים ואירועי טרור כיווצו את מחנה השלום. אבל גם אלו שאינם מגדירים את עצמם כחלק אינטגרלי מהמחנה המתמעט אך מאמינים, עדיין, בעיקרון שתי מדינות לשני עמים, חשו השבוע אבודים ומרומים.

בטרמינולוגיה המופרכת שנקט מעל בימת האו"ם [26 בספטמבר], תקע יושב ראש הרשות הפלסטינית את המסמר האחרון בארון הקבורה של מה שעוד נותר מבסיסי הסכם אוסלו וכיבה את זיק התקווה האחרון של "פליטי מחנה השלום" האדוקים.