עצרת הזיכרון לרבין: יש מחנה, אבל אין לו מנהיג ודרך
אם יש מסקנה אחת ברורה מעצרת הזיכרון ליצחק רבין, היא שבלי מנהיג ובלי תוכנית פעולה מעודכנת להסדר מדיני שתתחרה בימין המתחדש, הציבור הגדול בשמאל-מרכז ימשיך להתנהל כעדר ללא רועה.
"זאת תהיה שגיאה לקבוע שהישראלים לא רוצים שלום עם הפלסטינים רק לפי מספר האנשים שבאו לכאן. השיטה הזאת של לספור ראשים היא אנכרוניסטית". כך העיר ח"כ ניצן הורוביץ ממרצ, כשעיתונאים ביקשו לשמוע את גרסתו להיקף הנוכחות בעצרת הזיכרון השנתית לרצח ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, ביום שבת (1 בנובמבר).
השיחה עם הורוביץ התקיימה בכיכר רבין, כשברקע נואם הנשיא לשעבר שמעון פרס, ומולו כ-12 אלף איש שבאו לעצרת. השאלה ביטאה את הצורך לאמוד את מצבו של מחנה השלום הישראלי. האם הוא בכלל קיים 19 שנה אחרי שלוש היריות ההן בכיכר, אחרי האינתיפאדה השנייה ושנות כהונותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו? האם בהשוואה למאות האלפים שמחו בקיץ 2011 נגד יוקר המחייה, 12 אלף איש הם מעט מדי?
צודק ח"כ הורוביץ. בעידן הניו מדיה שבו חלק ניכר מהדיון הציבורי מתרחש ברשת, ספירת ראשים בעצרות ובהפגנות כבר איננה המדד היחיד לקבוע את עמדת הציבור בנושא כזה או אחר. הטענות בימין על פיהן מדובר בכמה אלפי "הזויים" הנצמדים לרעיון שפג תוקפו הן מוטעות. הבחירות האחרונות, שהתקיימו לפני פחות משנתיים, הוכיחו כי חלק משמעותי בציבור הישראלי תומך בהסכם עם הפלסטינים על בסיס רעיון שתי המדינות.
אחרי שנים שבהן רווחה ההנחה שבישראל יש רוב לגוש הימין, בחירות 2013 ערערו על הקביעה הזאת. ארבע מפלגות השמאל והמרכז הציוניות - יש עתיד, העבודה, התנועה ומרצ - גרפו יחד 46 מנדטים. מפלגות הימין המובהקות - הליכוד, ישראל ביתנו והבית היהודי - גרפו ביחד 43 מנדטים, כשגם בתוך מצביעי הליכוד קיים ציבור שיתמוך בהסכם שלום עם "ויתורים כואבים", ברוח נאום בר אילן של נתניהו.
