העיראקים צמאים לידע על היהודים שנעקרו מארצם

כל עוד שלטה בארצם מפלגת הבעת, מ-1968 עד 2003, על בני העם העיראקי נאסר לבחון את סוגיית היהודים שחיו בעיראק, הגלייתם מהמדינה והשפעתם על החיים בעיראק. כל מה שנגע לתרומתה של הקהילה היהודית לחברה העיראקית הושתק. אבל מאז 2003 החלו העיראקים לחשוב שוב על שכניהם היהודים ועל החותם שהטביעו בחברה. הם גם התחילו לחשוף את השיטות שבהן נעקרו ממקומם.

במשך למעלה מ-2,500 שנה חיו יהודים בעיראק, רובם בבגדאד אבל חלקם בבאבל, במוסול ובערים אחרות. לפי האומדן הם מנו בממוצע כ-2.6 אחוזים מכלל האוכלוסייה בעיראק. בשנות ה-40 וראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת נפלו היהודים קורבן למעשי ביזה והרג, שהובילו בסופו של דבר לעקירתם. ההתקפות הראשונות נגד יהודים התרחשו ב-1941, בתקופת ממשלתו הפרו-נאצית של ראש הממשלה ראשיד עלי אל-כילאני.

בספרו "בגדאד אהובתי" מצטט הפרופ' שמואל מורה סטטיסטיקות ממשלתיות המתעדות אלפי מקרי מוות בקרב יהודים ועיראקים באותה תקופה. הסופר וההיסטוריון העיראקי קאדם חביב תיעד את הסטטיסטיקות במחקר שכותרתו "ההפיכה והפָרָהוּד [הפרעות] נגד יהודים בפברואר-מאי 1941". הוא מצטט סטטיסטיקות ממשלתיות מיוני 1941, שלפיהן נאמד מספר ההרוגים ב-110 ומספר הפצועים ב-204. חביב כלל גם אומדנים של משקיפים, ביניהם מנהיג היהודים בעיראק המצוטט באומרו כי "מספר היהודים שנהרגו הוא 179, ו-2,118 נפצעו. מספר הבתים שנבזזו בזמן הפרהוד מגיע ל-1,000, ו-2,500 חנויות נשדדו. ו-40 אלף יהודים סבלו אבדות, קלות או כבדות".

כשחולקה פלשתינה ב-1948 גבר הכעס על היהודים, שנתפסו כפרו-בריטים ופרו-ציונים, וההתקפות בבגדאד החמירו. ב-1950 הוציאה ממשלת עיראק צו שבו נדרשו יהודי עיראק לוותר על אזרחותם ולצאת לישראל תוך שהם מותירים מאחור את רכושם. ההיסטוריון ראשיד אל-חיון טוען כי מספר אנשי דת ערבים מילאו תפקיד בפיתוח תוכנית לעזיבתם הכפויה של כ-150 אלף יהודים עיראקים.