ידידות שתלויה בארנק

נאומו המתוכנן של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני שני בתי הקונגרס בארה"ב הפיק אין ספור תגובות נגד השימוש שהוא עושה בפוליטיקה האמריקאית לקידום צרכיו הפוליטיים, ערב הבחירות לכנסת ב-17 במארס. חסידיו, לעומת זאת, טוענים שבמאבק נגד הגרעין האיראני, זה שלדבריהם מאיים על עצם קיומה של ישראל, המטרה מקדשת את כל האמצעים. גם כשהאמצעי הוא עימות ישיר עם נשיא ארה"ב. מנהיג שמאמין כי מדינתו הקטנה נלחמת על חייה, לא רק זכאי להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותו כדי למנוע את האסון, הוא חייב לעשות זאת. ומן הראוי שגם כל פוליטיקאי אמריקאי שנושא את התואר "ידיד ישראל" יתייצב בשעת מבחן מעין זו לצדה של ישראל.

אך האם התנהגותה של ההנהגה הרפובליקאית בכל הנוגע לישראל בכלל, ולנאום בפרט, מזכה אותה בתואר הזה? יתרה מכך, האם בית הנבחרים האמריקאי, בלי הבדל מפלגה, דת ומין - הוא באמת אגודת ידידות ארה"ב-ישראל? מי ראוי להיות חבר באגודה הזאת ומי נושא את שמה לשווא?

נפתח עם יושב ראש בית הנבחרים, ג'ון ביינר, האיש שבישל את הנאום מאחורי גבו של הנשיא אובמה. יידרש מאמץ ניכר לאתר מומחה אובייקטיבי ליחסי ארה"ב-ישראל, שימצא במהלך של ביינר שמץ של תרומה ליחסים בין שתי המדינות. מחוקק אמריקאי בכיר ומנוסה כמותו יודע שלשום מדינה, בעיקר למדינה כישראל, אין אינטרס להביך את נשיא ארה"ב. מה בער לו להצית אש ביחסים הדליקים בין נתניהו לאובמה? הרי דו"ח מסווג של אגף המודיעין במשרד החוץ בירושלים שפורסם השבוע (15 בפברואר) קבע כי הסיכוי שאיראן תיענה לתביעות המעצמות ותחתום על הסכם עד סוף מארס לא רק שלא גבר, אלא הצטמצם.

ביינר אמנם פתח לנתניהו את הדלתות בגבעת הקפיטול, אבל בדרך הוא כבר טרק בפניו את דלתות הבית הלבן. במחיר של נאום מיותר ושנוי במחלוקת בקרב חברי הקונגרס והקהילה היהודית, ישראל רכשה לעצמה משבר עמוק עם הממשל. אם נתניהו יזכה בבחירות, המשבר הזה ירדוף את ישראל עד תום כהונתו של הנשיא אובמה.