המושלת הפלסטינית הראשונה מגוללת את סיפור מאבקה

כאשר ליילה ראנם מנסה להסביר את הסוד שעומד מאחורי הצלחתה, היא נותנת קרדיט למשפחתה, ובראש ובראשונה לאביה. משפחה תומכת היא תנאי הכרחי להצלחתן של נשים, היא אומרת לאל-מוניטור. "במשפחה שלנו, אבי תמך בהחלטותינו ותמיד נהג לומר לנו: 'מי שלא טועה לא לומד'".

מסעה של אישה פלסטינית זו עד למינויה כמושלת הראשונה של פלסטין בינואר 2010 לא היה סוגה בשושנים. "התחלתי את לימודי באוניברסיטה חמש שנים לאחר שסיימתי את התיכון כיוון שאחיי נעצרו על-ידי הכיבוש הישראלי", היא מספרת. "ברגע שהעניינים קצת נרגעו במשפחתי ואחד מאחיי השתחרר מהכלא הלכתי לאוניברסיטה. ניהלתי מאבק נגד מחוגי הזמן והצלחתי להשיג תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט תוך שמונה וחצי שנים – זמן שיא". היא למדה באוניברסיטת מיניה במצרים וקיבלה דוקטורט בפסיכולוגיה ובייעוץ.

טרם לימודיה באוניברסיטה, ראנם עבדה כמתנדבת בכמה ארגונים ציבוריים וכן בפת"ח, התנועה הפלסטינית המובילה. היא מספרת שמעולם לא הגישה בקשה או ניסתה להיבחר למשרת המושל – זו אינה משרה מהסוג שמגישים אליו מועמדות. "עשייה פוליטית מחייבת מאמץ והלך-רוח מסוים. אני הרגשתי שייכות לאומה ולמוסדותיה והדבר הזה עמד לי לעזר במובן שהנשיא בחר בי לכהן במשרת המושל החשובה".

בנוגע לאחריותה כלפי נשים פלסטיניות, ראנם מאמצת גישה הוליסטית. "יש לי אחריות כאשר מדובר בכל פלסטיני באשר הוא ובטיפול בדאגות ובתחושות של ילדים, נוער, נשים וקשישים". עם זאת, האחריות שלה כלפי נשים כפולה ומכופלת. "אני האישה הראשונה", היא מציינת,  "שמכהנת כמושלת. מחובתי לייצג את האישה הפלסטינית במלואה".