הסיפורים הסנסציוניים שממחזרים ומפיצים כלי תקשורת מערבית מיינסטרימית ובסרטים הוליוודיים יצרו דיוקן חד-ממדי של נשות המזרח התיכון, כקורבן הכנוע של פטריארכיה ושל דת מדכאות. אבל די בעלעול חטוף בספרות שבאמצעותה ביטאו הסופרות של האזור את זיכרונותיהן האישיים, את דעותיהן על החברה, את דברי הביקורת שלהן ואת חזונן בחמישים השנים האחרונות, כדי להציג גם נרטיב אחר, ואף יותר מזה מנוגד לחלוטין - סירוב ספרותי לצמצם את החוויה האנושית המגוונת של נשות המזרח התיכון לנרטיב יחיד, תחום ומוגדר היטב.

לאחר מלחמת העולם השנייה, הונהגו רפורמות חברתיות ברבות ממדינות ערב שזה עתה נוסדו - כולל חינוך חובה בחינם - ואלו אפשרו לנשים לחדור בקלות רבה יותר לעולם הספרות שנשלט עד אז בידי גברים. ובכל זאת, נותרו הנשים מיעוט קטן בתחום, וגם אלו שזכו להכרה הגיעו מרקע של זכויות יתר. כתוצאה מכך, רבות מהחוויות שחוות בחייהן נשות המזרח התיכון עדיין לא זכו לביטוי הולם בספרות האזורית.

גם הסופרים וגם הסופרות במזרח התיכון נאלצים זה שנים לעמוד מול כוחות חברתיים, פוליטיים ודתיים שרואים רעיונות מסויים כ''בלתי הולמים'' לדיון ציבורי. אין זה מפתיע, כמובן, שמאז  ומתמיד היה קשה יותר לסופרות לעסוק בנושאים שנחשבו "טאבו", משום שהיו נתונות לקודי התנהגות נוקשים יותר בתוך המשפחה, החברה, הממשלה. אך על אף המכשולים והמגבלות, על אף שלזירה הספרותית באזור חדר לכל היותר רק קומץ של סופרות מהאליטה הסוציו-אקונומית, כתבו נשות המזרח התיכון יצירות ספרותיות מלאות עוצמה שמספקות יחדיו הצצה היסטורית, סוציו-פוליטית ותרבותית חשובה מאין כמותה לתוך עולם שנמצא באופן אובססיבי באור הזרקורים, אבל סובל באופן כרוני מייצוג מסולף.

אתל עדנאן