סוד העוצמה הישראלית

קריאת מאמרו של עדנאן אבו-עמר ב"פלסטיין פולס" באל-מוניטור העלתה בי הרהורים נוגים. דומה שעל אף החיים המשותפים שלנו לצד הפלסטינים ובתוכם קרוב למאה שנה, אין שום התקדמות בהבנתם של הפלסטינים את החברה הישראלית, אופייה ועקרונותיה. כאילו לא חלפו 67 שנים מאז העצמאות הישראלית והנכבה הפלסטינית. כאילו אנחנו לא משורגים ומעורבבים זה בזה. אכן, יש עוד כברת דרך גדולה שעלינו לעבור, עד שההבנה ההדדית תשרור כאן בינינו. אני מקווה שאנחנו מבינים אותם יותר מכפי שהם מבינים אותנו.

על פי המאמר, חמאס הביס את ישראל במבצע "צוק איתן" [יולי-אוגוסט 2014] תבוסה ניצחת, לפחות על פי "יומני מלחמה", הדלפות ועדויות שמתפרסמים בישראל מאז המבצע. באותה נשימה ממש, מתאר אבו-עמר את העובדה שאף אחת ממטרות חמאס באותה מלחמה לא הושגה: לא נפתחו המעברים, לא הוסר הסגר, לא הוקם נמל ימי ולא נבנה שדה תעופה. אז איך יכול להיות שצד אחד (ישראל) הובס במלחמה, בה הצד השני (חמאס) לא השיג אף אחת ממטרותיו המוצהרות?

סקירה היסטורית קצרה: במלחמת העצמאות ישראל ניצחה (למרות שלאורך כל המלחמה הצהירו צבאות ערב על ניצחונות מוחצים בשדות הקרב). גם במבצע סיני ב-1956 ישראל ניצחה, וכבשה חלק גדול מחצי האי סיני, אבל אז נאלצו המצרים להילחם גם באנגליה וצרפת, אז בואו לא נספור את האירוע הזה. מלחמת ששת הימים [1967]? ניצחון ישראלי מוחץ, שלווה בשידורי "קול קהיר" המפורסמים שהכריזו, לאורך כל ימי המלחמה, בעברית, כי "תל אביב בוערת".

מאז ששת הימים, על פי הערבים, לא ניצחה ישראל אף מלחמה. מה שהמשטרים, אמצעי התקשורת והתעמולה הערבית מספרים לאזרחים הערבים, זה שישראל הובסה במלחמת יום הכיפורים, הובסה במלחמת לבנון [הראשונה, 1982], נוצחה ניצחון גדול על ידי חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה [2006], והובסה על ידי חמאס במבצעי "עופרת יצוקה" [2008-09], "עמוד ענן" [2012] ו"צוק איתן".