בעבור נתניהו, שקרים הם טקטיקה לגיטימית

בנימין נתניהו הוא ימני קיצוני, פוליטיקאי חסר חזון, נהנתן וסלפן (לא נאה לומר על ראש הממשלה שהוא שקרן), אבל הוא בשום אופן לא מטומטם. קשה להאמין שהוא לא לקח בחשבון את הסערה הציבורית שתחולל החלטתו לשלול מאדולף היטלר את זכויות היוצרים על השמדת היהודים, בנאום שנשא בקונגרס הציוני העולמי בירושלים (20 באוקטובר). יש להניח שנתניהו לא הופתע מהתגובות החריפות להעברת היוזמה לחאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים. קרוב לוודאי שהוא היה ער לעובדה שהוא משכתב את הפרק הנורא ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. אולם נתניהו אינו מעוניין בשכתוב ההיסטוריה, הוא טרוד מדי בשכתוב המציאות. 

כך בדיוק היה גם כשנתניהו הצהיר לפני הבחירות האחרונות ש"הערבים מגיעים בכמויות אדירות אל הקלפי", והוסיף ש"עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים". אמנם היה מדובר בשקר גזעני, אך הוא תרם תרומה משמעותית לכך ששיירת ראש הממשלה ממשיכה לדהור בין הבית ברחוב בלפור לווילה של משפחת נתניהו בקיסריה. אחרי שהשקר הזה סייע לו להישאר ברחוב בלפור, ראש הממשלה הזמין קבוצה של מלחכי פנכה ערבים וזרק להם רבע התנצלות.

ככל שזה תלוי בנתניהו, התקשורת יכולה לנבוח וגם ליילל בעקבות השקר המבחיל ביחס לפתרון הסופי. מה חשוב אם חוסייני הציע להיטלר לשרוף את היהודים, או רק לגרש אותם. כמו תמיד, למחרת הוא יפרסם הבהרה, ועיתון הבית שלו, ישראל היום, יהפוך אותו לקורבן של השמאל. העיקר שתוך כדי התהליך, העיתונים ישלפו מהארכיונים את התמונה של מנהיג פלסטיני מסב בניחותא לצדו של הצורר הנאצי.   

נתניהו אינו טורח אפילו להסתיר את העובדה שאזכורו של המופתי נועדה לנעוץ עוד מסמר בארון הקבורה של פתרון שתי המדינות. למרגלות כבש המטוס שלקח אותו לברלין [20 באוקטובר] הודה נתניהו כי הדבר נועד "להראות שאבי האומה הפלסטינית אז, ללא מדינה וללא מה שקוראים 'הכיבוש', ללא שטחים וללא התנחלויות, כבר אז שאף בהסתה שיטתית להשמיד את היהודים'.' אין הוכחה טובה יותר, כך נתניהו, כי "שורש הבעיה" הייתה ועודנה "ההסתה להרג יהודים". משנת 1941, שבע שנים קודם הקמתה של מדינת היהודים, נתניהו מדלג בקלילות לשנת 2015, כשמדינת ישראל מצוידת בצבא החזק ביותר במזרח התיכון ובמאות פצצות אטום (לפי מקורות זרים). ממשתף הפעולה עם הנאצים קצרה הדרך אל יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן), זה ששם את נפשו בכפו בחותמו על הסכם אוסלו ובמאבק נגד האלימות, זה שנתניהו ניצל את ישיבת הכנסת לזכרו של יצחק רבין, כדי לספר את הכזב שהוא (עבאס) ''מסרב לוותר על החלום של החזרה לחיפה ויפו.''