הבחירה של ישראל: מדיניות שלום או בידוד מסוכן
הסיכוי היחיד של ישראל להימנע מבידוד מדיני מוחלט הוא לגבש מדיניות שתדע לשלב בין הגנה על ביטחונה לבין הקונצנזוס הבינלאומי בסוגיה הפלסטינית והאינטרסים האזוריים של ארה"ב.
האמרה המפורסמת של מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, הנרי קיסינג'ר, "לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים", מדויקת היום עוד יותר מכפי שהייתה ב-1975, בזמן מסע הדילוגים שלו במזרח התיכון. מדיניות החוץ של ישראל, להוציא את יחסיה עם ארצות הברית, מתמקדת באופן מסורתי בשכנוע העולם בצדקת דרכה במאבקה נגד העולם הערבי. רוב הזמן היא מבוססת על קמפיינים של הסברה, במקום שתוגדר על פי אינטרסים משותפים עם מדינות אחרות, גם העוינות שבהן.
את הנטייה הזו אף העצימו בעבר - ומעצימים גם היום - שני גורמים עיקריים:
הראשון הוא אופיין השברירי של רוב ממשלות ישראל. השבריריות הזו מאלצת את מפלגת השלטון להסתמך על מפלגות נישה קטנות, רובן דתיות, וזה מצר את צעדיהם של ראשי הממשלה ולא משאיר להם מרחב תמרון במדיניות החוץ שלהם.
הגורם השני הוא היעדרה של מדיניות שלום יזומה. כמעט כל ממשלות ישראל רק מגיבות ליוזמות שלום ערביות ובינלאומיות, במקום ליטול את המושכות וליזום תהליך שלום עם שכנותיה של ישראל. יוצאת מכלל זה ממשלת רבין-פרס בשנים 1996-1993. השילוב הזה - אובססיה לתעמולה, כניעה למפלגות הדתיות הקטנות והיעדרן של יוזמות שלום - גזל למעשה מרוב ממשלות ישראל את הסיכוי לגבש מדיניות חוץ אמינה או יעילה.
