אחת הסצנות בסרטו התיעודי החדש של הבמאי תומר הימן ״מיסטר גאגא״, העוקב אחר קריירת הריקוד של הכוריאוגרף זוכה פרס ישראל (לשנת 2005) אוהד נהרין, מתארת שיחת טלפון שקיבל נהרין בניו יורק, בטלפון ציבורי, בסוף שנות ה-80'. באותה שיחה הוצע לו לנהל אמנותית את להקת "בת שבע", ונהרין היה צריך לבחור בין קריירה מתפתחת ומוערכת בבירת העולם לבין שיבה לישראל. ״זה רגע של סנטימנט וגעגוע ותחושה וריח״, אומר הימן לאל-מוניטור, ״אוהד לא התייעץ עם אשתו או בעצם עם אף אחד. הוא ידע שהוא חוזר הביתה״.

כצופה, זו נקודה קריטית: הסרט של הימן, שיצא לאחרונה [נובמבר 2015] להקרנות מסחריות וסוחף את הקהל הישראלי – הישג לא מבוטל לסרט תיעודי על מחול, הוא אוטוביוגרפיה של נהרין. סרט על ריקוד ועל כוריאוגרף יצירתי ופורה, מהחשובים בעולם, כפי שקובע ציטוט מ"הניו יורק טיימס" בתחילת הסרט. אלא שסצנות מעין זו, שהימן שותל במיומנות מחושבת, הופכות את הסרט גם לכרוניקה ישראלית של מה שקרה למדינה בעשורים האחרונים. נהרין, שנולד ארבע שנים אחרי קום המדינה [1952], היה ילד קיבוצניק, שורשי, פניה של ישראל הישנה והטובה. הקריירה שלו היא תחנות ישראליות בזמן.

הימן כולל בסרט קטעי ארכיון תמימים ומלאי אושר ואור של נהרין, בן לאם רקדנית, המדלג ומקפץ כילד בתנועות ריקוד; משם עוברים לשירותו בלהקה צבאית, מחויכת ושמחה בהתחלה, עד שפורצת מלחמת יום כיפור והלהקה נאלצת לנוע בדרכים ולשעשע חיילים מיואשים. ״אני זוכר״, מתאר נהרין בסרט, ״הופעה אחת שבה באמת ייחלתי להיעלם. הכריחו אותנו להופיע ואת החיילים לצפות, שרים שירים גרועים לחיילים טראומטיים. זה היה תיאטרון אבסורד״.

אחר כך מגיעה עזיבת הארץ, ההגשמה העצמית בחו״ל והחזרה הביתה בראשית שנות ה-90', כשישראל הייתה מקום אופטימי ומלא תקווה, כדי להפוך את "בת שבע" מלהקת מחול מנומנמת ומיושנת לאחת מסנסציות הריקוד הבינלאומיות.