מדוע כחלון מרגיע את הספקולציות על הקדמת הבחירות
עם הקמתה של ממשלת נתניהו הרביעית נחשב משה כחלון לילד הרע שלה, זה שהביע אי נוחות מכך שנקלע שלא בטובתו לקואליציית ה-61. אבל שנה אחרי יכול ראש הממשלה לנשום לרווחה, דווקא שר האוצר הוא זה שמצהיר כי למרות התנגדותו הנחרצת לתקציב דו-שנתי, הוא מקבל את דין התנועה ולא יפרק את הממשלה.
כשהצטרף יו"ר כולנו, שר האוצר משה כחלון, לקואליציית נתניהו, הוא סומן ובצדק כחולייה החלשה מבחינת ראש הממשלה.
כחלון קיבל כמעט את כל מה שביקש בתמורה להצטרפותו לממשלה, בראש ובראשונה את תפקיד שר האוצר היוקרתי, אליו צורפו על פי דרישתו עוד ועוד סמכויות שנלקחו ממשרדים וגופים אחרים, אשר רוכזו בידיו כדי לאפשר לו להוציא לפועל את רפורמות הדיור והבנקים. מעולם לפני כן לא היה שר אוצר כה ריכוזי, בעל כוח פוליטי עצמאי משמעותי - 11 מנדטים שנתונים לפקודתו.
בקואליציית 61 המנדטים הצרה והימנית שנתניהו נאלץ להקים, כחלון היה הגורם הפחות מחוייב מבחינה אידיאולוגית. הבית היהודי של נפתלי בנט, מהווה חלק אינטגרלי ממחנה הימין. המפלגות החרדיות רק המתינו לרגע בו ישובו לממשלה. אבל כחלון נתפס כסוג של אאוטסיידר, כזה שרוחש עויינות בסיסית לנתניהו, וכשליט יחיד במפלגתו שיכול ברגע אחד להשאיר את ראש הממשלה בלי ממשלה ולכפות עליו בחירות.
לתחושה כי כחלון הינו אורח לרגע בקואליציה, תרמה גם העובדה שהוא לא הסתיר את אכזבתו מכך שנלכד בתוך ממשלה ימנית צרה. לאחר הבחירות, כחלון היה הראשון לחתום על ההסכם הקואליציוני עם נתניהו, והיה בטוח שהוא הולך לממשלה רחבה. בלא יכולת להשפיע על כך, הסתפק כחלון בהבטחה עמומה שימשיך ללחוץ על נתניהו להרחיב את הממשלה בכל דרך.
