דגן: הלוחם ההרפתקן שהבין את מגבלות הכוח

מאיר דגן היה קילר. בכל דברי ימי ההיסטוריה של צה"ל נרשמו רק קומץ לוחמים שניחנו בקור רוח מוחלט והיעדר פחד כלשהו. כאלה היו רפאל איתן ("רפול"), הרמטכ"ל לשעבר; מאיר הר-ציון, הסייר האגדי מהצנחנים; ואביגדור קהלני, שהציל את רמת הגולן כמעט לבדו במלחמת יום הכיפורים [1973].

דגן, שנפטר השבוע [17 במארס], שייך לחבורה המצומצמת הזאת של לוחמים עזי נפש, שגדלו על החרב, נשמו מלחמה וגופם חרוט בצלקות המאבק בן יותר ממאה השנים בין יהודים לערבים בארץ ישראל.

לכל מקום אליו הגיע, הביא דגן את התמונה שנשא איתו כל חייו, תמונת סבו הקשיש מתחנן על חייו מול חיילים נאצים, שניות לפני שנורה ונרצח. דגן, דור שני לשואה וסמל התקומה, נשבע ששנית זה לא יקרה והקדיש את חייו לביטחון ישראל. המומחיות שלו, מגיל צעיר מאוד, הייתה הסכין. הייתה לו מיומנות מיוחדת ומקפיאת דם בכל הקשור לסכינאות והוא גם השתמש בה בשנות השבעים, כשאריאל שרון, אלוף פיקוד הדרום, הורה לו להקים את סיירת "רימון" ולבער את קיני הטרור מרצועת עזה, שכבר אז החלה לתסוס.

דגן מילא את הפקודה בדייקנות. הוא לא שלח לוחמים או מסתערבים לחזית, אלא הוביל אותם לשם אישית, מסווה את עצמו בדרכים יצירתיות, ומזנק על הטרוריסטים, שכונו אז "פדאיונים", מהמארב, חמוש בסכין, נחוש וקטלני. פעילותה של "רימון" בעזה הרגיעה את הרצועה, ביערה את קיני הטרור והשליטה שקט יחסי. השקט הזה, כמו כל ההפוגות שקדמו לו, לא החזיק מעמד ופינה את מקומו לתסיסה מחודשת, שהלכה והתדרדרה עד המצב הנוכחי, בו עזה הפכה למוצב טרור מבוצר וחמוש באלפי רקטות ועשרות מנהרות תופת. גם דגן הבין, בחלק האחרון של חייו, שלא על הסכין לבדו יחיה האדם, ואי אפשר לבסס מדיניות על החרב בלבד. כוח לא יפתור שום דבר לטווח ארוך, בלי מוח. ישראל, הבין דגן, צריכה להתגונן, להילחם, אבל גם להושיט יד ולחפש הזדמנויות.