צפירת ימי הזיכרון: עומדים על שלהם

כמעט כל הישראלים עושים את זה באופן אוטומטי, בלי לחשוב: מיד כשנשמעת צפירה בימי הזיכרון לשואה ולגבורה ולחללי מערכות ישראל, הם קמים ממקומם ועומדים. או עוצרים את רכבם בצד הכביש ועומדים מחוצה לו.

"טקס" זה הוא אחד הדברים היחידים שהחברה הישראלית רובה ככולה מסכימה לגביהם במרחב הציבורי. אלו שאינם עומדים הם מיעוט שולי. "מדובר בפולחן שהוא הטקס הישראלי-ציוני האולטימטיבי״, טוען ד"ר ג׳קי פלדמן, מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, החוקר טקסיות חילונית.

ומה עושים הישראלים כשהם לבד? רבים נוהגים לעמוד גם בביתם כשאיש אינו רואה אותם, אף שעמידה בצפירה בביתך הפרטי כשאיש אינו רואה אותך וכשאין עדות ציבורית להשתתפותך בטקס הקולקטיבי שכל מהותו הוא ״לעמוד ביחד״, מרגישה, לא נעים לומר, קצת אידיוטית.

עיתונאי ״הארץ״ אלון עידן כתב לפני שלוש שנים [2013] שאדם העומד בצפירה לבד בביתו עושה זאת ״משום שהוא מפחד...זה אדם שמעורבבים בתוכו יסודות פרטיים ולאומיים...הוא והמדינה הם גוף אחד בעל גבולות מטושטשים״. לעומתו כתב השנה חנוך דאום ש״להיות חלק מעם שעומד בצפירה, לעמוד בזמן שבו כולם עומדים ולהיזכר בחיילים ובנספים שבהם כולם נזכרים – מעורר אצלי רגש עמוק...גם כשאיש לא רואה״.