מדוע פרישת יעלון צריכה להדאיג את נתניהו?
ברגע אחד הפך משה יעלון משר ביטחון מודח ומושפל לסחורה הפוליטית החמה בזירה. נתניהו מצידו נשאר עם ליכוד קיצוני, שיתחרה עם הבית היהודי וישראל ביתנו על מאגר קולות מצומצם יחסית בימין. בין אם יחבור ללפיד או לסער ולכחלון במסגרת פוליטית חדשה, ליעלון יש את היכולת למגנט את הימין השפוי והליברלי, של מה שנחשב בעבר לליכוד.
כאשר בנימין נתניהו גייס את משה (בוגי) יעלון לליכוד ערב בחירות 2009, הוא [נתניהו] היה יו"ר אופוזיציה שניסה לשוות למפלגתו תדמית ימנית מתונה ופרגמטית.
נתניהו, שהתמודד אז על ראשות הממשלה, השקיע מאמצים עצומים כדי לנער מהליכוד את תדמית המפלגה הקיצונית שדבקה בה, לאחר שמורדי הליכוד שהתנגדו להתנתקות גרמו לאריאל שרון לפרוש ולהקים את מפלגת קדימה.
יעלון, קיבוצניק שגדל בבית מפ"איניקי, רמטכ"ל לשעבר אשר התפכח בעקבות הסכמי אוסלו, היווה יעד מרכזי לחיזוריו של נתניהו, לצד הנסיכים דן מרידור ובני בגין. נתניהו רצה את שלושתם כדי להעניק לצמרת הליכוד תדמית ממלכתית, ערכית וליברלית.
יעלון הפך במהלך השנים לדמות מקובלת ואהודה בליכוד. הוא הצליח לבנות לעצמו תשתית פוליטית והשקיע לא מעט בתחזוקת השטח. הא נחשב לנץ מדיני, לחביב המתנחלים והימין, עד שמונה לשר ביטחון והעדיף את "שלטון החוק" על פני עצימת עיניים מול פורעי החוק בהתנחלויות. בחודשים האחרונים הפך יעלון לשק חבטות של ממש בימין ואפילו בתוך הליכוד, שהלך והקצין. השיא היה כמובן פרשת החייל היורה מחברון, אז לראשונה נפרמה הברית בינו לבין ראש הממשלה. יעלון מצא את עצמו חשוף לרוחות הרעות מהימין הקיצוני, ויותר מכך הוא מצא שראש הממשלה העדיף ליישר קו עם הימין הפרוע, והסנטימנט הציבורי שתמך בחייל, מאשר עם הממלכתיות וגיבוי צה"ל ומפקדיו. דמו הפוליטי של יעלון הותר.
