ערב בחירות 2009, על רקע המיתון שהורגש במשק הישראלי, נשאל יו"ר מפלגת העבודה אהוד ברק על ידי העיתון "כלכליסט" כיצד בכוונתו להבריא את המשק, אם ייבחר לראש ממשלה. ברק דיבר על מלחמה ברגולציה ועל העלאת הגרעון, והציג כלי נוסף שאינו כלכלי: "קידום משא ומתן עם הפלסטינים ויציאה מקיפאון מדיני. נגיש תוכנית לשלום אזורי כולל עם רגל כלכלית חזקה. מתווה מדיני כזה יתרום תרומה מכרעת להשקעות באזור ולכלכלה".

הזיקה בין אופק מדיני לכלכלת ישראל היוותה במשך שנים מוטיב מרכזי באג'נדה הכלכלית של השמאל-מרכז. היא באה לידי ביטוי מעשי לאחר הסכמי אוסלו [1993] והשלום עם ירדן [1994] כאשר השוק הישראלי נפתח להשקעות חוץ, התעשייה פרחה ובהתאם גם הצמיחה.

דווקא כעת, נוכח הנתונים המדאיגים שפרסמה השבוע [16 במאי] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), המצביעים על גלישה אפשרית למיתון, קשה למצוא בדיון הפוליטי שרידים לזיקה הזו.

על פי נתוני הלמ"ס, הצמיחה ברבעון הראשון של 2016 הייתה נמוכה – 0.8% בלבד, לעומת שני רבעונים קודמים (3.1% ו-2.3% בהתאמה). עוד עולה מהנתונים, כי ישנה ירידה בייצוא סחורות ושירותים (למעט יהלומים וחברות הזנק) של 12.9% בחישוב שנתי לעומת עלייה של 6.3% בחישוב שנתי בתקופה המקבילה ב-2014. ירידה כזו עשויה לשקף לדעת מומחי כלכלה "חרם שקט" על תוצרת ישראלית.