"זו ארץ הבחירה, אך אין אנו יכולים לבחור את שכנינו. הם כאן איתנו ובתוכנו, ואיתם נצטרך לחיות בטוב או חלילה ברע, בשלום או, חלילה, במלחמה. איתם עלינו לבנות את חיינו". המשפט הזה לקוח מתוך נאומו של ראש הממשלה לשעבר, יצחק רבין, מ-19 במאי 1993 - יום השנה ה-26 לאיחודה של העיר. זה היה נאום קצר, שנישא בטקס הממלכתי המסורתי בגבעת התחמושת, בשעה שמאחורי הקלעים נרקמו הסכמי אוסלו שיקרעו כעבור חודשים ספורים את העם.
רבין, שנולד בירושלים, פיקד במלחמת העצמאות על חטיבת הראל שפרצה את הדרך לעיר, וכרמטכ"ל במלחמת ששת הימים הוביל לאיחודה, מיקד את דבריו בהעברת מסר של תקווה לשלום אחרי שנות האינתיפאדה הראשונה [1987]. כשהוא דיבר על מחויבותו לשמירת אחדותה של ירושלים, הוא עשה זאת במינוריות יחסית, מכיוון שזה היה מובן מאליו עבורו.
השבוע, ביום השנה ה-49 לשחרורה של ירושלים [5 ביוני], רגע לפני חגיגות היובל [2017] ואחרי אינתיפאדה שנייה אכזרית מקודמתה וגל טרור שעדיין מאיים להרים ראש, אי אפשר היה לחמוק מהרטוריקה הכוחנית, הפולחנית והיהירה בנאומיהם של ראשי המדינה. איש מהם, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך נפתלי בנט, לא סיפק התייחסות משמעותית לכמעט חמישים שנות שליטה בעם אחר - מציאות שעשויה להפוך את הקערה הדמוגרפית של העיר הזאת על פיה, ואת תושביה היהודים למיעוט.
נקודת האור היחידה באה כרגיל בתקופה הזאת מצד נשיא המדינה ראובן ריבלין, שהקדיש חלק ניכר מנאומו בטקס בגבעת התחמושת למחויבות הממשלה להשקיע גם בחינוך של ילדים וצעירים ערבים החולקים יחד [עם היהודים] את העיר.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
