ועדת ביטון: החשיבות וההחמצה
ועדת ביטון פעלה מתוך רצון לתקן עוול היסטורי ופירסמה שורה של המלצות שיכולות לעשות מהפכה אמיתית במערכת החינוך. ואז הגיע הפוסט של גידי אורשר שגרר את השרה מירי רגב לעשות עוד סיבוב של אמירות רדודות ופופוליסטיות. ובמקום לנהל דיון רציני במסקנות הוועדה, קיבלנו (שוב) זעקות שבר של בורות ופלגנות.
"ועדת ביטון", או בשמה הרשמי "הוועדה להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך", שהמלצותיה פורסמו ביום חמישי האחרון [7 ביולי], עוררה דיון צפוי ופופוליסטי של בורות והתלהמות.
חבל, כי ועדת ביטון היא אחד הדברים החשובים שקרו כאן בשנים האחרונות בכל הנוגע לנסיון ליצור נרטיב לאומי ותרבותי משותף, שאינו מעדיף או מוחק את האחר.
ועדת ביטון היא ההפך הגמור מהשיח המזרחי הרדוד שמובילה שרת התרבות והספורט מירי רגב בדרך לליבו של האלקטורט שלה. הוועדה באה לתקן ממקום קונסטרוקטיבי, לא צעקני ולא פלגני.
על הקמת הוועדה הורה שר החינוך ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, והיא החלה את עבודה בחודש פברואר האחרון. בנט הוא פוליטיקאי שמרבה לגעת במחוזות הפופוליזם, ויתכן שגם החלטתו על הקמת הועדה נולדה מתוך ראיית עולם צינית של מי שבא לקרוץ לאלקטורט המזרחי, כפי שעשה בנסיון הנפל לגייס בבחירות האחרונות את הכדורגלן וכוכב העבר ממוצא מרוקאי אלי אוחנה. אבל במקרה הזה, ראוי להניח את הכוונות הפוליטיות בצד, ולהחמיא לבנט על כך שיזם הוצאת מסמך חשוב שיכול להתניע שינוי. בנט יצטרך להוכיח את רצינותו בכך שידאג שיישום המסקנות העיקריות יתממש. או במילים אחרות, בכך שיילחם על הקצאת הכסף הדרוש לביצוען - כחצי מיליארד שקלים.
