מדוע נתניהו טומן ראשו בחול מול בעיית עזה
הגישה הנוקשה של טראמפ כלפי הפלסטינים ומהלכיו האחרונים לעצירת תקציבי הסיוע לאונר"א, חשפו את אוזלת היד של בנימין נתניהו מול האתגר בעזה ואת הסכנה למלחמה נוספת מול חמאס בהעדר מדיניות מסודרת בנוגע לרצועה.
מאז יום שישי האחרון [2 בפברואר] מקבל הציבור הישראלי במנות גדושות את מראותיו הקשים של המשבר ההומניטרי בעזה. תמונות של ילדים פלסטינים שוכבים חסרי אונים בבתי חולים ללא תרופות, מחסור במים, ביוב שזורם ברחובות מלוכלכים והרבה חושך עקב הפסקות חשמל ארוכות הציפו לפתע את העיתונים, אתרי חדשות ותוכניות אקטואליה.
אף שבשנה האחרונה [2017] המצב בעזה הלך והחמיר עד כדי הגעה אל סף של אסון הומניטרי, בישראל איש לא התעניין בכך. לא בתקשורת המקומית, לא במערכת הפוליטית וכנראה גם לא סביב שולחן הממשלה. מה שהיה אמור לתפוס מקום נרחב בסיקור הביטחוני-מדיני הישראלי, נעלם מן העין חרף הזיקה הישירה בין משבר הומניטרי בעזה לאפשרות של עימות אלים, שלא לדבר על ערכי מוסר בסיסיים אל מול טרגדיה אנושית.
האדישות התחלפה ביום שישי בהתעניינות גוברת, כשהחלו לצוץ הדיווחים הראשונים בתקשורת מפי גורמי ביטחון בכירים על המתחולל ברצועת עזה. אלה דיברו במונחים של משבר הומניטרי והזהירו מפני מלחמה נוספת מול חמאס. לצד הדיווחים פורסמו הערכות לפיהן ישראל תצטרך להזרים בעצמה מזון ותרופות לרצועה כדי לעצור את הקטסטרופה, כפי שפורסם ב"אולפן שישי".
ביום ראשון הציטוטים האנונימיים כבר הפכו לישירים מפי הרמטכ"ל גדי איזנקוט בעצמו בישיבת הממשלה. איזנקוט הזהיר את השרים מפני עימות עם חמאס בשל התדרדרות המצב ההומניטרי בעזה, ואמר כי על ישראל לעשות מאמץ כדי למנוע קריסה הומניטרית ברצועה.
