אמני הרחוב שכבשו את המוזיאונים

ניצן מינץ ודדה חיים על קו התפר. התפר שבין זוגיות פרטית לשיתוף פעולה אמנותי ומקצועי; התפר שבין אמנות רחוב להצגתה במוזיאונים שבלב הממסד; התפר שבין אמנות מילולית בשירתה של ניצן לאמנות חזותית-פיסולית של דדה; והתפר שבין מכירת יצירות בגלריה מסחרית להצבת יצירות ברחוב לצפייה חינמית (ולמחיקה ואף גניבה).  

ניצן הבינה שהיא אמנית בזמן השירות הצבאי שלה, אז כתבה עשרות שירים בלהט הנובע מתסכול, לחץ ואף דיכאון שחוותה. אחרי הצבא היא למדה במכללת "מנשר" כתיבה ואמנות, ובהמשך למדה שירה בבית הספר לכתיבה יוצרת "הליקון". במקביל החלה ניצן לפרסם את שיריה על קירות רחוב בתל אביב והוסיפה את חתימתה.

דדה מנגד שומר על אלמוניות. ככל הידוע בגיל 13 הוא צייר את השמיים על קיר בית הספר, ובשירות הצבאי כשקיבל פקודה לצייר שלט "אסור לעשן", הוא כתב רק "אסור" על קירות הבסיס. לאחר השירות הצבאי למד דדה אמנות ועיצוב ב"בצלאל" ולאחר מכן למד שנה בבית ספר לאמנויות בז'נבה. בשיחה עם אל-מוניטור הוא אומר כי את עיקר הלמידה שלו קיבל מעבודה ברחוב ומהתגובות אליה.

תגובה אחת משמעותית הייתה זו של ניצן, שגילתה את עבודותיו ברחוב והצליחה לאתר אותו. הם נפגשו והיו לבני זוג לחיים ולאמנות.