החלטת קבוצת ה-77 (המדינות המתפתחות החברות באו"ם) להעמיד בראשה בשנה הבאה (ברוטציה) את פלסטין, מוסיפה להנהגה הפלסטינית יוקרה רבה, שש שנים לאחר שהאו"ם הכיר בפלסטין כמדינה שאינה חברה בו.

אני מודה שלא הייתי בין מי שהתלהבו מהמתקפה הדיפלומטית של הנשיא מחמוד עבאס, שהחלה בראשית העשור הזה, וכי המעטתי בחשיבותה. ראיתי בכך מעשה ייאוש של מי שהרים את ידיו מהסיכוי להגיע להסדר מדיני דו-צדדי עם ישראל, ומנסה להוביל מהלך חסר סיכוי לכך שהעולם יכפה הסדר כזה על הצדדים. ברור היה שהניסיון להביא למועצת הביטחון של האו"ם את ההצעה להכיר בפלסטין כמדינה-חברה הוא חסר סיכוי, וחשבתי שמדובר במהלך סרק. חשבתי גם שישראל צריכה הייתה לתמוך במאמצים הדיפלומטיים הפלסטיניים, ואפילו להיות הראשונה שתכיר בפלסטין, משום שזו יכולה הייתה להיות מחווה חשובה.

במידה רבה, הייתה זו ממשלת נתניהו, שנאבקה בנסיונות הדיפלומטיים של עבאס, אשר הפכה את המהלך הפלסטיני למשמעותי יותר מהצפוי. כששרים בממשלה טענו כי זהו "טרור דיפלומטי", הם העלו בדרגה את המהלך הפלסטיני, שלפחות בתחילתו, זכה בזלזול מופגן מצידו של הרחוב הפלסטיני.

לכאורה התמונה הייתה באו"ם ברורה לחלוטין: בעצרת האו"ם יש רוב מובטח לכל הצעה פלסטינית, בגלל מספרן הרב של המדינות המתפתחות התומכות בפלסטינים, ואילו במועצת הביטחון ארה"ב תטיל וטו על כל החלטה שהיא תתפוס כאנטי-ישראלית.