במצב מדיני אחר חכירת האדמה הירדנית הייתה נמשכת

יום לאחר החתימה על הסכם אוסלו [ספטמבר 1993] הזדרזו הירדנים לחתום, עם נציגים ישראלים בוושינגטון, על מזכר הבנות לקראת הסכם שלום ישראלי-ירדני. הם הופתעו מתהליך אוסלו וגם קצת נבהלו ממנו, ורצו להבטיח את מקומם בהסדרים החדשים המתהווים באזור. באותו רגע החל המשא והמתן בין שתי המדינות אשר הסתיים בארמונו של המלך חוסיין, כאשר ראש ממשלת ישראל דאז יצחק רבין ומלך ירדן יושבים בארבע עיניים שעות ארוכות לתוך הלילה ומסכימים ביניהם על כל הנקודות שנותרו עד אז במחלוקת.

בעקבות מזכר ההבנות, ביקשו כמה מנציגי יישובי הערבה בנגב להיפגש איתי. הם הסבירו כי יש להם מידע חשוב הנוגע לשלום עתידי בין ישראל לירדן. כשקיבלתי אותם, הופתעתי לשמוע את סיפורם ואת בקשתם.

הם סיפרו לי כי במהלך השנים שלאחר חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן ב-1949, הזיזו החקלאים הישראלים במושבים ובקיבוצים בערבה את סימני הגבול שבין שתי המדינות, וכבר זמן רב הם מעבדים את שדותיהם מעבר לקו מבלי שהירדנים ימנעו זאת מהם. לדבריהם, אם הסכם השלום ינציח את גבול שביתת הנשק, יישבר מטה לחמם. הם דרשו שנדאג לכך שהגבול החדש יכלול את שטחי העיבוד שלהם.

נדהמתי מהסיפור וגם מהדרישה. אמרתי להם שיכולתי להבין מצב שבו יש מחלוקת על קו הגבול, כלומר שכל צד טוען ששטח מסוים שייך לו ויש צורך לפתור את הבעיה על ידי חלוקת השטח או על ידי בוררות בינלאומית. אבל כאן אין ויכוח כלל: החקלאים הישראלים מודים שנטלו את מה שאינו שלהם, ועכשיו הם מבקשים שישראל לא תחתום על הסכם שלום עם ירדן עד שזו לא תסכים לבלוע את הצפרדע!