שינוי מפתיע במערכת היחסים טראמפ-נתניהו-עבאס

לכאורה לא היו הפתעות בהקשר המזרח תיכוני במהלך ימי הפתיחה של העצרת הכללית של האו"ם [ספטמבר 2018]. לא בנאומים, לא במסיבות העיתונאים וגם לא בשיחות שנערכו בשוליה. אבל למעשה, יכולה העצרת הזו להצביע על שינוי מפתיע במערכת היחסים בין צלעות המשולש הקריטי: הממשל האמריקאי, ממשלת ישראל והנהגת אש"ף.

לכאורה, מילאו כל השחקנים את התפקידים שיועדו להם במחזה השנתי: הנשיא דונלד טראמפ דיבר על פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתפקידו הבלתי מחייב כמבקר תיאטרון. במסיבת עיתונאים שקיים לאחר פגישתו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו [26 בספטמבר] אמר טראמפ שהוא "מחבב" את פתרון שתי המדינות; מאוחר יותר הוא חזר לקביעה מחייבת עוד פחות שלפיה יתמוך בכל פתרון שהצדדים יתמכו בו [27 בספטמבר]. אמנם טראמפ לא חזר בו מהצגת תכנית אמריקאית שתהיה עסקת המאה, אבל הוא איננו מוכן להתחייב באשר למועד הצגתה – אולי חודשיים, או שלושה, אולי ארבעה. מכל מקום ישראל קיבלה, לדבריו, קלף טוב כאשר הוא העביר את השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים, ובמסגרת אותה עסקה שטרם הוצגה יהיה עליה לגמול לפלסטינים.

הנשיא מחמוד עבאס חזר על טענותיו באשר להפרת ההסכמים בידי ישראל. הוא טען כי ארה"ב הוכיחה כי איננה מתווך הוגן, ואמר כי הפלסטינים לא יוכלו לקבל אותה כצד שלישי יחידי אלא במסגרת רחבה יותר של ועידה בינלאומית עם החברות הקבועות של מועצת הביטחון וגורמים אחרים. הוא חזר והדגיש את התנגדותו לכל סוג של אלימות.

נתניהו חזר והציג את האיום האיראני בלוויית מצגת, כהרגלו, ולא היסס לשתף את האולם הריק למחצה במידע מודיעיני רגיש על קיומו של מחסן איראני נוסף ובו ציוד שקשור בפיתוח הגרעין (היה זה דווקא מקור אמריקאי שצוטט בישראל, ואשר קבע כי המחסן הזה מוכר לאמריקאים וכי אין בו ציוד שכזה...). אל הסכסוך עם הפלסטינים הוא הגיע רק דרך האיום האיראני, כאשר ציין כי ההסכם (הגרוע, לדבריו) בין המעצמות לבין איראן הביא להידוק שיתוף הפעולה בין ישראל לבין כמה מארצות ערב, וכי הוא מקווה להגיע לשלום עם מדינות אלו, כפי שהוא מקווה להגיע לשלום עם הפלסטינים. זהו.