הסנקציות הכלכליות נגד הרשות: נשק מסוכן

השבוע [29 באפריל] החלה ישראל בהפעלת סנקציות כלכליות כלפי הרשות הפלסטינית בעקבות הסכם הפיוס בין הפת"ח לחמאס. זאת, באמצעות קיזוז חובותיה של הרשות מכספי המסים שישראל גובה עבורה עפ"י הסכמים כלכליים שנחתמו בין הצדדים כהמשך להסכם אוסלו. כספים אלה משמשים את הרשות לתשלום משכורות לעובדיה, ובעת הנוכחית, לאחר קריסת המשא ומתן וללא אופק מדיני, לענישה הישראלית הזו משמעות כבדת משקל.

את סוג הנשק הזה ישראל כבר הפעילה פעמים רבות בעבר, עוד ב-1997, אולם לא רק שישראל לא השיגה את יעדיה, אלא אף גרמה לנזק רב יותר שאת תוצאותיו היא נאלצת לשאת עד עצם היום הזה.

כך, ביום בו זכתה תנועת חמאס בבחירות לרשות הפלסטינית [ינואר 2006], החליט ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, להעניש את הרשות הפלסטינית על תוצאות ההצבעה. בשליפה מהירה מהמותן החליטה ממשלת ישראל בראשותו ובהנחייתו להקפיא את העברת כספי המיסוי שהיא גובה עבור הרשות על פי הסכמים הנלווים להסכם אוסלו (פרוטוקול פריז מ-1994 ולימים הסכם להסדרת הסחר מ-2012). הכספים הללו, שמקורם, בין היתר, במסים המוטלים על סחורות המיובאות לשטחים דרך ישראל, מגיעים לעתים לכדי שליש מתקציבה של הרשות הפלסטינית, ומשמשים כאמור לתשלום משכורות לעובדי הרשות, לרבות לאנשי מנגנוני הביטחון.

ההנחה שהובילה את מקבלי ההחלטות בישראל אז, ב-2006, וכנראה גם היום, שלחץ כלכלי יחדיר "תבונה" או חרטה למוחם של הפלסטינים, והם ישאפו להפיק לקחים ולחזור ל"דרך הישר" – לא הוכחה כיעילה. במשך חודשים רבים עובדי הרשות הפלסטינית לא זכו לקבל את משכורותיהם, המורל שלהם נפגע והמוטיבציה פחתה. בנוסף, מחסני הרשות הפלסטינית התרוקנו, מנגנוני הביטחון כמעט ולא תפקדו כי לא היה כסף לטיפול בציוד המבצעי הנדרש לפעילות מבצעית שגרתית (כלי רכב, תחמושת, מדים). על אספקת נשק ותחמושת מישראל בכלל לא היה על מה לדבר.