מלחמת הרקטות: לחמאס אין מה להפסיד
בלי המעברים, בלי האסירים ובלי ממשלת אחדות נחרץ גורלו של שלטון חמאס בעזה. בלית ברירה בחר חמאס לגרור את ישראל לעימות צבאי, גם אם הוא על חשבונם של מיליון וחצי פלסטינים אומללים. העיקר לא להיראות מובסים.
עוד לפני שהחל מבצע "צוק איתן" של צה"ל ברצועת עזה וגם תוך כדי המבצע, הבטיחו ראש ממשלת חמאס לשעבר איסמעיל הנייה, הד"ר מחמוד א-זהאר ודובר הזרוע הצבאית של הארגון אבו עוביידה, שאם ישראל תתקוף את עזה צפויות לה מיני הפתעות (ראו מאמר קודם שלי על איומיהם). ואכן, חייבים להודות, חמאס הצליח להפתיע. אבל ההפתעה היא לא בירי רקטות ארוכות טווח (מאז מבצע "עמוד ענן" ידוע שלחמאס רקטות המגיעות עד תל אביב), אלא בעובדה שבמצבו העגום, כשרבים כבר ספדו לו וחזו את שקיעתו, הוא מעז לירות עשרות רקטות לעבר ישראל במהלך שנראה כמעשה של התאבדות.
עמיתי העיתונאי בן כספית פרסם בשבוע שעבר [4 ביולי] מאמר באל-מוניטור שכותרתו "חמאס נלחם על חייו", בו כתב איך ביום אחד הופרכו שתי הנחות יסוד של מערכת הביטחון הישראלית. "הדבר האחרון שהם צריכים עכשיו זה סבב אלימות", אמר לו גורם ביטחוני בכיר, שהניח שחמאס מורתע ומעוניין בשקט בכל מחיר. הנחת היסוד השנייה הייתה שלא תפרוץ אינתיפאדה שלישית כי הפלסטינים עייפים, תשושים ומוכים משנות עימות ארוכות.
חוקרים ביחידות המחקר של אמ"ן ושב"כ וכן חוקרים ומומחי חמאס מתחום האקדמיה, מנתחים כל העת את חמאס כדי לנסות לחזות את פעולותיו. הבעיה היא שרובם נוהגים להשתמש בכלי ניתוח שאינם רלוונטיים לתהליכים ותנועות אסלאמיות במזרח התיכון, ומבוססים על הרציונל המערבי המוכר. ההיגיון אומר, ומכאן גם הנחת היסוד שהופרכה, שאם חמאס נתון במשבר ואם מנהיגיו חוששים לעתידה ולגורלה של תנועתם, אזי הם יורידו ראשיהם ולא יעזו להגיע לעימות נוסף עם ישראל, שתוצאתו ידועה מראש.
אולם כשמדובר בתנועה רדיקלית אסלאמית, אם תרצו פאנאטית, כלי החשיבה וההיגיון ושיקולי הרווח הפסד שעושים מנהיגיה ופעיליה, הם שונים לחלוטין, כי הרציונל הוא אחר.
