"יש מטרידן אחד קבוע ומוכר במועדונים של תל אביב", אומרת נועה (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), "היינו במועדון ואז הוא בא אליי ונישק אותי. פשוט ככה. הייתי שיכורה וזרמתי, אבל פתאום התעשתי. הלכתי ממנו והבהרתי לו שאני לא רוצה. אבל הוא לא עזב אותי כל הערב, המשיך לבוא אליי כל הזמן ונישק אותי. הדפתי אותו ממני והוא לא עזב. כל הזמן חזר אליי ונישק אותי. אני מניחה שהוא גם נגע בי".

נועה לא מתארת מקרה חריג וקיצוני, אלא מציאות כמעט יומיומית במועדונים ובאתרי בילוי אחרים בתל אביב. לא מעט בנות מכירות אותה היטב מניסיונן האישי.

תופעת ההטרדות המיניות בחסות החשיכה, הרעש והאלכוהול כלפי נשים באתרי בילוי נחשפת בימים אלה [פברואר 2015] במלוא עוצמתה בזכות קמפיין ספונטני של בלייניות ובעלי ברים ומועדונים בשם "דונט קיל מיי ווייב". "מדובר בטאבו", אומר ירון טראקס, בעליו של מועדון "הבלוק", "זה משהו שכולם יודעים שקורה, אבל כולם סותמים את הפה. לא רוצים להיות מתויגים כמקום של הטרדה ולא מאמינים שאפשר לשנות".

הקמפיין החל בפוסט בפייסבוק של הבליינית גילי רון תחת הכותרת "רוקדות עם דמעות בעיניים". "שישי, יצאנו אני ושתי חברות. הגענו לרקוד, באנו לשמוח. אבל בכל מקום שהגענו לעמוד או לרקוד בו, נתקלנו בבעיה", היא מתארת, "גברים לא יודעים לשמור את הידיים שלהם לעצמם. זה מתחיל בהתגנבות יחידים לכיווננו, מעגל של גברברים נסגר אט-אט ומתהדק. אנשים, מימין ומשמאל, נדחקים, נצמדים ושולחים ידיים".