העיר עזה, רצועת עזה - משיחות המכחול שהותיר ואן גוך בציוריו משקפות היטב את הייאוש שהוביל אותו לחתוך את אוזנו, ולבסוף להתאבד. אך ב-2007, כשביקרתי בתערוכה מציוריו בסיאול שבדרום קוריאה, זה לא היה הייאוש וגם לא העוני שנשקף מתוך האמנות שלו. לא, השתקפו בעיקר היופי והשימוש בגוונים שונים של צבע.

העוני - שאינו בהכרח כוח מניע ליצירתיות, עלול אף לשמש לה מכשול – כאשר הוא סותר את החיים שעדיין מתפרצים מתוך ציוריו של אמן. העוני והיצירתיות, שליוו את ואן גוך לאורך כל שנותיו, מלווים היום גם את הצייר הפלסטיני הנודע פתחי גבן.

ראיינו את גבן לאל-מוניטור, בדירתו שבשכונת אל-נאסר, והעוני ניכר בכל פינה - בתקרת האסבסט, בחלקי הבית ההרוסים, בלבנים החשופות של הקירות ובריהוט השבור. ובכל זאת, בניגוד לכל בית ששורר בו העוני, הוא נראה כמעט מפואר בזכות שוויין האמנותי, הערכי והמסחרי של יצירות האמנות שתלויות על הקירות הקודרים.

גבן מודע היטב לשווי יצירותיו, שנמכרות מחוץ לרצועת עזה בסכומים של עד 250,000 דולר. הוא עצמו אינו מקבל אגורה שחוקה. כך סיפר לאל-מוניטור: "רבים מאלה שקנו את הציורים שלי בעזה במחיר נמוך, מכרו אותם בחו"ל באלפים רבים. אני לא יכול לצאת מתחומי הרצועה כדי לתבוע את זכויותיי, ואת חלק הארי של הרווחים לוקחים לעצמם מוסדות התרבות של הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף)."