הציבור הישראלי נחלק השבוע לשלושה מחנות: האחד, זה שמאייש את השלטון בירושלים, רצה שביקורו באזור של נשיא ארה״ב דונלד טראמפ יעבור בשלום, בלי לזעזע את הסטטוס-קוו הישן והרע. כדי לעזור לו, הם סיפקו לו כדורי שינה בדמות הקלות במעבר אלנבי בין ירדן לישראל ואישורי בנייה לפלסטינים בשטח C, שנדחו בעבר ללא כל הצדקה. המחנה השני, הכולל כמה שמורות טבע שמאלניות, קיווה שטראמפ יצליח להתניע יוזמת שלום אזורית שתוביל לסיום הכיבוש. המחנה השלישי, המונה את רוב אזרחי ישראל, לא מאמין שטראמפ יצליח במקום שבו נכשלו הנשיא ברק אובמה וקודמיו, בוש האב, ביל קלינטון, בוש הבן ורונלד רייגן.
המכנה המשותף של כל המחנות הללו הוא התפיסה הרווחת כי המפתח לסיום הסכסוך בן ה-50 מונח בכיסו של טראמפ. אך האם באמת אפשר לצפות שאזרחי ישראל והפלסטינים ישליכו את יהבם על מנהיג, שרוב מכריע של אזרחי מדינתו שלו אינם סומכים עליו? איזה ערך יש להסכם שנושא חתימה של נשיא בחקירה, אשר בכירי מפלגתו מסתייגים ממנו? אם נשיאים שהיו בשיא כוחם אפילו לא הצליחו לעצור את הסיפוח הזוחל של השטחים באמצעות מפעל ההתנחלויות, איך יעשה זאת נשיא שנהפך לברווז צולע בטרם למד ללכת?
כדי להתניע מחדש את התהליך המדיני, טראמפ יצטרך לשכנע את נתניהו לחדש את המו"מ על הסדר הקבע מהמקום שבו הוא נתקע בשלהי כהונתו של אהוד אולמרט ב-2008. משיחות עם בכירים פלסטינים ברמאללה עולה כי הם מסרבים בתוקף להתחיל את המו"מ מנקודת האפס. בסרט המשעמם הזה הם היו מזמן, כשנתניהו שלח את פרקליטו יצחק מולכו לפקח על ציפי לבני, ולוודא שהיא לא תעז להציג בפני בני שיחה הפלסטינים בדל של מפה. מה הסיכוי שנתניהו יניח בפני הפלסטינים את המפה של אולמרט, הכוללת יותר מ-92 אחוז מהגדה, כולל חלוקת ירושלים?
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
