קמפיין "פעם גזען, תמיד גזען", שמריץ בימים האחרונים אבי גבאי נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, הוא פוגעני כלפי הציבור המזרחי שממנו בא יו"ר מפלגת העבודה ושאותו הוא מבקש לייצג. זוהי גם טעות פוליטית.
גבאי, שמוביל את מפלגת העבודה לשפל הגדול בתולדותיה עם תשעה מנדטים בסקרים ביום טוב, שלף השבוע [20 במארס] את קלף ההצבעה העדתית, מה שנהוג לכנות "השד העדתי". ההנחה שלו היא שיוכל כך להעביר אליו מצביעי ליכוד פגועים, אלא שכמו פיל בחנות חרסינה הוא דווקא מזיק אלקטורלית למפלגה שלו. היסטורית, העבודה נתפסת כמי שהפלתה מזרחיים בתקופת שלטון מפא"י, כשהליכוד לעומתה הוא זה שהעניק להם מובילות חברתית.
ראש הממשלה המנוח מהליכוד מנחם בגין הוא שאיפשר למנהיגים מזרחיים מהפריפריה כניסה למעגל ההשפעה הלאומי, הבכיר שביניהם היה דוד לוי. בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה ה-20 הליכוד הפך לבית הפוליטי של רבים מבני עדות המזרח בפריפריה החברתית, למרות שהונהג תמיד על ידי גברים אשכנזיים: מנחם בגין, יצחק שמיר, אריאל שרון ובנימין נתניהו. זה לכאורה פרדוקס, אך הוא ניתן להסבר. אהוד ברק, בקמפיין בחירות 1999, כשרץ לראשות הממשלה מטעם העבודה, הכיר בעוול ההיסטורי של מפלגתו והתנצל בפני עדות המזרח.
דווקא גבאי, בן לעולים ממרוקו, שלפי עדותו הצביעו כל חייהם ליכוד, צריך היה להבין ולדעת שהיחס לליכודניקים כאל עדר עיוור, גם אם זה בא ממנו, יוצא מרוקו, יתפרש לעולם כפטרוני ולא יניב קולות. לא מעט אנשים שמעו מגבאי לאחר שנבחר ליו"ר המפלגה [יולי 2017], שאמא שלו המרוקאית שווה לבדה שבעה מנדטים של ליכודניקים. אבל במבחן התוצאה בני עדות המזרח לא נהרו אחריו, וזה קרה הרבה לפני שבני גנץ נכנס לפוליטיקה ולקח לו מנדטים. גבאי לא יצר אצל הליכודניקים הזדהות. למה? כי זה לא היה אותנטי, אלא אינסטרומנטלי.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
